אותו האדם

כה לבד כאשר מביטה אני בשמי הכוכבים.
כה לבד כאשר רואה אני את האחרים.
כה לבד כאשר מסתכלת אני על אותם חברים.
כה לבד כאשר מתייחסת אני אל אותם המילים.

אני רואה אותו, את אותו האדם אשר עליו סמכתי יותר מכל. אני רואה אותו מביט בי בכזו שנאה, כאילו אני לא הייתי חברתו הטובה ביותר רק לפני יום בלבד.
"מדוע?"
"אין סיבה."
"זו איננה תשובה."
"אז קבלי אותה כאחת."

מחפשת אני רק דבר אחד.
מחפשת אני רק מילה אחת.
מחפשת אני רק מבט אחד.
מחפשת אני רק יחס נוסף.

אני מביטה בו, באותו האדם אשר על כתפו נשענתי בעת צרה. אני מביטה בו מסיט ממני את מבטו, בכזו אדישות מעלמת, כאילו לא הכיר אותי מעולם.
"הבט בי."
"אינני רוצה."
"הבט בי."
"תני לי להתרחק."

הכול שוב מתהפך.
הכול שוב נעלם.
הכול שוב מתרחק.
הכול שוב משאיר אותי לבד.

אני מסתכלת עליו, על אותו האדם אשר הביט בי פעם בכזו חברותיות. אני מסתכלת עליו בעוד הוא מתרחק ממני, בכזה מהפך בהתנהגות, כאילו הוא לא אותו האדם.
"למה כה השתנית?"
"איני חייב לך הסברים."
"אנא ממך, השב לי."
"איני רוצה זאת להסביר."