אותה הילדה

היא הרכינה את ראשה ופניה הפגועות על ברכיה, מניחה לעיניה להיעצם לאטן. למרות שעת הצהריים המוקדמת, היא הייתה מותשת. לא הייתה זאת העייפות שהתישה אותה, אלא תחושה מרה שחלחלה לכל חלק בנפשה. התחושה הזאת לא הייתה זרה לה כלל, אלא הופיעה שוב ושוב. יום אחר יום היא הניחה לכאב שהוטח בה להצטבר בליבה, לגרום לכל ניצוץ של שמחה להתפוגג מעיניה. היא הסתתרה בתוך תא השירותים הסגור, כאן אין אחד שיוכל לשפוט אותה, להטיח בה מילים קשות, לפגוע בה, או גרוע לא פחות מכך- להתעלם. הדמעות חדלו מזמן לזלוג מעיניה. היא הייתה ריקנית ואטומה כבול עץ.
שפתיה לא התעקלו לחיוך יותר, רק פס דקיק ותמידי של עצב. עיניה היו חשוכות, חסרות כל שמחה. היא בילתה את כל זמנה בחדר שלה, כבר לא מצאה סיבה לצאת מביתה. היא חששה מהמילים שלהם, מהיחס המכאיב. היא לא חפצה בדבר מלבד באדם שיתמוך בה, יחייך אליה, יעניק את ההרגשה הפשוטה שהיא לא לבדה.

זאת אותה הילדה שנמצאת בבית הספר שלך, שאין אחד שמביט בה בטוב, שמחייך אליה.
הילדה שתמיד לבדה, שמרגישה נחותה ובודדה. אותה הילדה שמקניטים אותה ללא הפסקה, פוגעים בה יום אחר יום ואתה לא עושה דבר בעניין. אותה הילדה שאם רק תפנה אליה בחיוך, תתעניין בה, תביע כל רגש טוב כלפיה, יחזור ניצוץ השמחה לעיניה.