אותה בקתה ישנה.
יש ביער ממול לביתי בקתה ישנה.
פעם, כשהייתי ממש קטנה, הסתקרנתי נורא.
פתחתי את הדלת- ולפני הוקם עולם חדש ומיושן.
כדי חרס היו מפוזרים בכמה מקומות בבקתה, והכל היה עשוי חומרים טבעיים.
כיסא נדנדה עתיק עשוי עץ ניצב בפינת החדר, ולרגליו שטיח נעים.
על כיסא הנדנה ישב זקן, וקיבל את פניי בברכה.
השקה אותי הזקן מאחד מכדי החרס ושאל: "האם זו את, ילדה? בואי ואספר לך את קורות חיי, יקירה!"
התחיל הוא וסיפר על כל המלחמות, השלום והאהבה.
ולו הייתה אישה והיא כה נחמדה.
שמה הוא שלווה, על שם אותה התקופה.
ואז באותם הימים, לא היו ריבים, וכולם היו מאוחדים.
לאותו איש זקן היו עיניים טובות, וחיוך נחמד.
ניכר בו שהתגעגע לאותה תקופה.
ששם היו המאכלים הטובים ביותר.
תפוחים עסיסיים ותפוזים רעננים.
בלי חומרים ורסיסים, ואז גם לא היו מחשבים.
באותה התקופה חיו בקבוצות, לא רבות ובעיקר קטנות.
ולאותו איש זקן היו ידיים רכות, וקמטי חיוכים.
וכך במשך 15 שנים, באתי וביקרתי, ובהם טיפלתי.
ואותם האנשים היו כה נחמדים,
עד שלא הבחנתי,
שבכל יום שבאתי,
חלשו הם והתרחקה הבקתה.
עוד עצים העיבו על הדרך,
ועוד סלעים הסתירו את הבקתה.
ואז לאחר 15 שנים, הבנתי.
אותם זקנים בנו חומה, גם בפעם שעברה.
וכך הם חיו בשלווה,
אך גם עם פחד ואיבה.
תגובות (0)