אור עולה בבוקר

ברגעים הנדירים שזה קורה, רוב האנשים מתפנים מעיסוקיהם, מגבירים את הווליום, מתנתקים לכמה רגעים ופשוט נהנים מהרגע. אבל במקרה של אור, והייתה זו עובדה ידועה לכולם, ברגעים הנדירים הללו היה עליהם להתרחק, לסגור חלונות ולפעמים אפילו לאטום אוזניים.
אור, בת הזקונים של יפה ודוד ישראלי, אף פעם לא הצליחה להבין מדוע קראו לה על שם שיר מהרדיו ובכל פעם מחדש, עם תחילת הזמזום המוכר שמרמז שקולה העמוק של שושנה דמארי עומד לבקוע משם – כל דרי הבית היו נכנסים לכוננות.
יש לה שמיעה אבסולוטית, כזו שמאפשרת לזהות במדויק את התווים של כל מנגינה שהיא שומעת וכבר שהייתה בת 10 נעמדה על כיסא האורחים באמצע ארוחת הצהריים המשפחתית והכריזה שהתו המוביל שמנוגן בשיר על שמו היא קרויה אינו נכון ועל כן היא תסרב מעתה והלאה להקשיב לו.
כשהייתה בת 12 החליטה לכתוב מכתב לשושנה עצמה בו חזרה ואמרה שיש טעות בתו המוביל ולכן היא מבקשת לשנות את שם השיר. היא אינה רוצה ששמה יהיה קשור לשגיאה, גם ככה לא הבינה מדוע קראו לה על שם שיר.
ככל שהתבגרה הבינה שכושר שמיעתה האבסולוטי ייחודי ונדיר עד כדי כך, שאם הייתה מספיק מרוכזת הייתה שומעת את המחשבות של אלה שעומדים מולה, מביטים אליה, יושבים לצידה ברכבת או סתם חולפים לידה ברחוב. כדי לא להתבלבל למדה להחליף את המחשבות בתווים, כך שלכל אחד יצרה רצף של תווים על פי איך ששמעה את מחשבותיו – היו את אלה שהיו התווים של יד ימין, אלה של יד שמאל, הלבנים, השחורים, הבמולים, המז'ורים והמיוחדים במיוחד היו נשמעים כמו יצירה
שלמה.
לאט לאט למדה לזהות את כל מי שהתקרב אליה לפי מוזיקת צעדיו והתווים שליוו את מחשבותיו.
לפעמים אפילו הייתה עושה עם עצמה תחרות בה הייתה עוצמת חזק את העיניים בכדי לבדוק אם תצליח לראות מי מתקרב אליה מבלי באמת לראות אותו, אלא רק דרך התווים שלו.
הפעם הראשונה שפגשה מישהו ללא תווים הייתה הפעם הראשונה בה התאהבה.
הוא היה עובד חדש שהגיע למשרד וכל ניסיונותיה לשמוע אותו דרך התווים שלו עלו בתוהו. זה כל כך הטריד אותה
שהייתה חייבת לגשת אליו ולהסדיר את העניין, פנים אל פנים, תווים אל תווים.
וכך בוקר אחד, ניגשה בטוחה וזקופת קומה אל משרדו בקומה השמינית. הדלת הייתה פתוחה והיא נעמדה בפתח, מחכה שיזמין אותה להיכנס. הוא הרים אליה את מבטו וחייך. היא חשה כי סחרחורת קלה גורמות לרגליה לכשול ודמיינה איך אישוניה מתרחבים ומסגירים את מבוכתה. הרגעים האלה
תמיד הזכירו לה עד כמה היא חסרת ביטחון ואילצו אותה לשאול את עצמה מתי איבדה אמונה שזה עוד יקרה לה, שיש עוד תווים שיודעים להתנגן גם בשניים.
את בסדר? שאל והניח את ידו על כתפה הקופצנית. כן, מלמלה מבלי שפקחה את עיניה לראות מי השואל. שתי דמעות סוררות עשו את דרכן על לחיה. היא קיוותה שלא יסגירו את תחושותיה
האמיתיות.
אני חושב שזו פעם ראשונה שאני פוגש אותך, אמר לה. הפעם כבר לא היה לה מקום לספק. אין לו מנגינה. עכשיו כשהוא כל כך קרוב, זה ברור לגמרי. התווים שלו ריקים.

תחושות האשמה על כך שהיא מפריעה לו בעבודה הלכו וגברו עם כל דקה שעברה ומבלי להקדיש לזה יותר מידי מחשבה הייתה בטוחה שאין סיכוי שירצה בקרבתה, מה לו ולמישהי עם שמיעה אבסולוטית שקרויה על שם שיר.
אך לפתע הושיט את ידו, סייע לה לקום ושאל: אז מאיפה הגעת אלינו? ואחרי שענתה המשיך ב: מה תרצי להיות כשתהיי גדולה ואיפה את גרה ומה את הכי אוהבת לעשות, ומבלי ששמה לב
התפתחה שיחה ועלו חיוכים על פני שניהם. היא חשה איך התרגשות גדולה עושה דרכה במעלה הבטן ולכן הלחיצה את עצמה שאסור לה לפשל עכשיו ושעליה לענות תשובות קצרות אבל כאלה שמשאירות פתח להמשך השיחה. זמזום הטלפון שלו קטע את השיחה והזכיר שמחכים לו במקום
אחר. רגע לפני שיצאה מהחדר, אחז בידה ואמר: אבל את יודעת מה אומרים – יש דברים…
שקורים רק לאנשים רגילים, השלימו יחד את המשפט. היא חייכה אליו חיוך שמבשר שמעכשיו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר ויצאה עם שיר חדש לגמרי שמתנגן בראשה מהחדר.