אור הירח

הכתיבה שלך תמיד גורמת לי לקרוא בפה פתוח, אני שונאת אותך על זה כי זה כואב לי בלחיים.
תרגום מליזאית- אתה כותב ממש טוב ואני מקנאת בך על זה. ומה שכתוב שם קורה לי באמת אז זה קצת כואב, כיף.
איך אפשר לכתוב כל כך קצת ולהצליח לרתק אותי ככה למסך עם זה?
קטע מקסים, אני מאוהבת לך בתיאורים, אתה תמיד מצליח להפוך מילים לתמונה מוחשית ומדהימה.
רק דבר אחד [אפילו לא ממש] הפריע לי [אלא יותר… נראה לי לא במקום.]
כמו תינוק שלמד ללכת? לא יודעת, לא נראה לי מתאים. נראה לי שתינוקות לא מתרגשים מזה עד כדי כך, כאילו, אנשים מבוגרים סביבם מתרגשים, אבל תינוקות [לרוב] לומדים את זה בשלב כזה או אחר. כאילו זה יותר אינסטנקטיבי אצלם אז אין להם כל כך סיבה להתרגש, ובקטע הורגש שהמספר כן… נו… מתרגש [?] מרגיש משהו.
אולי זו רק אני. לאידעת.

בכל מה שקשור לרגש העברת די פאקינג טוב. כמו שליזוש אמרה, כתיבה ללא דופי
דווקא מה שהפריע למוח הציק לי. כאילו חשבת מה אתה רוצה להעביר אז פה ושם כשנתקעת הוספת משפטים מרמזים שלא בהכרח השתלבו לי עם האמת. כשאני אומרת אמת אז אני מתכוונת לאמת שלך. כמו שלמשל אני יודעת שכשרוצים להחמיא אומרים 'יפה', אבל אני לא מתכוונת ליפה אלה למילה אחרת.
דוגמאות- "אלה פשוט מרוב תדהמה" : מרגיש כאילו אתה מנסה לדחוף לנו בפרצוף את התדהמה עם כל הריבוי מילים הלא נחוץ הזה. פשוט- תדהמה. כשזה בא חלק זה גורם לנו לעצור ולהרגיש לבד את הצרימה בלי שתדחוף לנו אותה לפרצוף.
"תינוק שהרגע למד ללכת"- מעביר בצורה מדוייקת את הכוונה שלך, אבל בחרת בדוגמה רעה שגורמת לנו לדמיין רגשות לא בוגרים מצד הדובר. רמז לילדותיות נמצא רק פעם אחת בכל הקטע ולכן אני מניחה שהוא לא אמור להיות שם.
"שבריר השניה הזה, רגע אחד כל פעם, אבל ככה זה היה תמיד" – חשבתי מבלבול של עומס תוכן במשפט אחד 'מה?', ואז קלטתי. זה הפריע לגלישה החלקה והנעימה של הקטע- המשפט הזה פשוט כבד. הכוונה יפהפיה ונכונה אבל… לא. לא לא לא. לא כך. תפצל את זה לדעתי.
"כמו כספית" – כספית זה רעל. האם זו הייתה הכוןנה? אור הירח והאור בהתחלה בשונה מכספית לא מצטיירים לי כמשהו רעיל- קונוטציה ששוברת את הרצף לדעתי הייתי מחליפה במשהו רך. אם כוונתך הייתה לרעל הייתי יורדת שורה כדי להדגיש את זה.

אוקיי, הנה אני מנסה להיות חסרת רגשות והגיונית לחלוטין.
יש משהו שהפריע לי כשעברתי על הקטע פעם נוספת; בחלק אחד של הסיפור אתה מתאר קפיאה מוחלטת של התנועה. "המכוניות *נעצרות*", "האנשים…*קופאים*", ואז, בחלק השני של הסיפור, אתה מתאר תנועה מזדחלת; "האור כמו *נוזל*" (המילה נוזל מרמזת על תנועה). רק להביא לתשומת לבך.
בכל הנוגע לשפה, אצטרך לומר שאני מאוכזבת קלות. "אמיתי ל*מצה*". בטוחה למדי שהתכוונת ל-"אמיתי למחצה". הפסיחה על האות הזאת מראה על חוסר תשומת לב מצד הסופר. כאילו כתבת ברגש, כשאתה טוען נחרצות שוב ושוב שהכתיבה שלך היא קרה והגיונית. יכול להיות שהבן אדם האינטלקטואלי והקר שלמדנו להכיר מעד? יכול להיות שחלק מהסיפור נכתב ברגש? מובן שזה לא שלילי; זו עובדה יבשה, כמו שאתה אוהב. רק רציתי לציין על נקודה למחשבה.
(משהו קטן שלא קשור לסיפור שלך): אם בכל מיני תגובות או סיפורים שפרסמתי יצאתי טיפשה, נמהרת והולכת בעיוורות אחר רגשותיי, אאלץ לומר שזה נכון רק למחצה. לפעמים הצד הקיטשי להחריד והעיוור מרגש מתפרץ אצלי, ולפעמים אותה הרובוטית-התקועה-בספרים והמחושבת משתלטת עליי. די בטוחה שאני יודעת איזה צד אתה מעדיף ומצפה שאטפח, ואני אאלץ לסרב. בחלק מפרצי הרגש שלי הגעתי לתגליות פילוסופיות ופסיכולוגיות מדהימות למדי על האדם, או לפחות על נפשי המתוסבכת. מובן שיש לדעת לשלוט ולרסן את החלק הרגשי והפזיז שבתוכנו, אבל כך גם עם הצד ההגיוני והמחושב. צריך לדעת למצוא איזון בכל דבר בחיים, כי בלי איזון האדם מאבד עוד השקפת עולם. סתם נקודה למחשבה.

אתם כאילו עושים תחרות של מי יוציא את השני מהכלים יותר מהר…ותנו לי להגיד לכם, זה בזבוז זמן אידיוטי..שניכם קטנוניים ושניכם מחפשים פגמים.
בא לכם לריב אבל לא לעזוב את המקלדת…מזכיר לי את ילדי הכפכפים שקופצים על כל הזדמנות להתנגח ולהתנצח, בקיצור..בוז.