אורי

היינו יושבים על ספסלים, אוכלים גלידת וניל עם פצפוצים מתחת למזללה של משה ומשחקים כדורגל בין הסמטאות של השכונה עד שלפעמים היינו נבהלים מאיזו צפירה ונסים על נפשנו שמא לא יגלו לאבא והוא יצעק בקול גדול "בוא לפה ילד רע"! וייתן איזה פליק או נביחה.
אורי היה חבר. אולי אני יכול להגיד החבר הכי טוב. כזה שתמיד מוכן למשחקים. תמיד בעדי בכל הריבים וגם אוהב לאסוף אבנים ולהקפיץ בשלוליות בחורף 3 קפיצות לפחות. ממש כמוני. שיער ארוך עד הכתפיים, נמשים קטנים על האף ואנרגיה בלתי נגמרת ברגליים. לפעמים היה נדמה שהוא רק רץ. שאינו יודע ללכת. היינו רצים לכל מקום. לגלידה, לבית, מאחורי הכדור. מצלצלים באינטרקום של השכנה ורצים רצים. רץ לכיתה בבוקר ותמיד גם בהתנשפות גדולה אומר " סליחה המורה".
כשאורי היה בא אליי אחרי הלימודים היינו משחקים בקסמים ודרקונים. אני הייתי המכשף והוא הגנב המופלא ויחד היינו נלחמים בצללים שהופיעו מעל הארון בחדר השינה. היינו משחקים במקלות ומפתחים טקטיקות ותורות לחימה, במלחמה מול עוג, ציקלופ או דרקון עם שיניים חדות ואג'נדות לא כל כך ידידותיות .
אורי תמיד היה יודע לפתור בעיות. כדיי להגיע לתפוזים הגבוהים על העץ היה מאלתר סולם מבולי עצים וחבלים ישנים. אם היינו רוצים לקנות ממתקים מז'אק הזקן תמיד היה אורי מבחין אם העודף נמוך וז'אק מעלים שקל או שניים או אפילו חמישה!
אם המורה לתנ"ך היה נועל את דלת הכיתה לאחר השעה שמונה ושנייה היינו מטפסים עם התיקים על העצים הגבוהים המקיפים את בניין הכיתה וברגע שהמורה הסתובב ללוח היינו מסמנים לכל הילדים להרעיש וקופצים מהחלון הצר היישר לשולחננו שהיה הצמוד ביותר לחלון האחורי. כמובן שישבנו יחד וכמובן שהמורים לא אהבו זאת.
לי תמיד אמרו באסיפות הורים "חבל שאתה חבר של אורי, יש לך כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש.."
אבא היה מהנהן בהבנה, ולאורך שבועיים מהאסיפה היה מוציא לי "צו הרחקה" מאורי.
אמא של אורי הייתה משונה. היא הייתה גדולה ושמנה והיה ניראה כאילו יש לה מקום בבטן לשני אורי לפחות. היא גם תמיד הייתה כעוסה ואפף אותה ריח חזק של.. לא ידעתי להגיד בדיוק.
לפעמים אורי היה מתקשר אליי בלילה ולוחש שהוא לבד והוא פוחד והחלון חורק ואולי יש שד ירוק עם אזניים מחודדות מאחורי הוילון.
ביחד בטלפון היינו מדמיינים והוגים את תורת הלחימה ונלחמים בשד עד זוב דם או לפחות עד בוא המשטרה.
אבא של אורי היה חוקר חיות מקצועי של הנשיונל ג'אוגרפיק באפריקה. שמו היה "סאם ריצ'רדסון" והוא היה כותב את כתבת האמצע בירחון. לפחות כך אורי אמר. אז שאלתי :" איך זה שאתה אורי כוכבי ולא אורי ריצ'רדסון" . ואורי תמיד היה מאדים ומשיב "ריצ'רדסון זה כוכבי בעברית" ומיד מציע לרוץ לגלידה של משה ולבקש קצת פצפוצים בצלוחית.
יום רביעי אחד באביב ישבתי בכיתה וחיכיתי שאורי יבוא בריצה. הסתכלתי על השעון הגדול בכיתה.
המורה להיסטוריה כבר קראה שמות ופצחה בתיאור יוון העתיקה אך אורי לא פרץ לכיתה. כבר 8:10. בטח התעכב. בטח רץ כל כך מהר ונפל ונפצע בברך.
כבר 9:30.
צלצלו להפסקה.
"המורה, איפה אורי, מדוע הוא לא בכיתה?"
"אורי לא יגיע יותר לבית הספר חמוד, הוא לא יכול ללמוד יותר בכיתה רגילה"
מדוע, שאלתי. הרי אורי הוא הילד הכי חכם בכיתה. הוא תמיד יודע לתת את העצה הנכונה, לבנות סולם שיגיע עד לתפוז הכי גבוה בעץ בגינה ולהמציא תירוצים מדהימים לגברת כהן שלא מבינה לאן נעלמה באפי, כלבתה הפעם.
על זה, לא קיבלתי תשובה. את אורי לא ראיתי. זו הייתה הפעם האחרונה. להורי לא היה את הנייד של אימו וקו הטלפון בבית נותק.
באותו היום רצתי כל הדרך לביתו בצד השני של השכונה והוא עמד, ריק . קראתי לו. אך איננו. משהו השתנה
עד היום, מכרסמת בי השאלה. היכן אורי? מי החליט שהוא "לא יכול ללמוד בכיתה רגילה"
והאם זו הסיבה שהוא עזב ולא נראה, או רק התירוץ. כניראה שלא אדע.