אורי!

הנסיכה הזרה שלחה יד מפתח המרכבה, נעזרת בידו של אחד הנערים שעמד זקוף גב ונרגש.
יוקי בחן את ידיה הנשיות שלק ורדרד קישט אותן, צמיד זהב עיטר את מפרק ידה השזופה,
שמלתה הכבדה כיסתה זוג סנדלי עקב,
היא חיפשה היכן להניח את רגליה, אך השביל החלקלק שאך פונה משלג היה עלול ללכלך את נעליה ושולי שמלתה, וזה דבר שהיא סירבה לאפשר לו לקרות.
היא חיפשה בעיניה מישהו שיסייע לה.
מבטה העז פגש במבטו, עיניה החומות מצאו חן בעיניו. הוא מעולם לא ראה עיניים כל כך כהות.
בצפון כולם היו בהירים כל כך, אפילו חיוורים. העיניים, העור, הכל. אולי מלבד השיער.
שיערו היה שחור, לפעמים קצת כחול בזמן ששמש חורפית שלחה קרניה, כמו ברגעים אלה מסנוורת אך לא מחממת.
יוקי ניגש אליה, חושב כיצד לעזור לה, הוא אפילו שקל להרים אותה בלית בררה אך ידע שהיא לא תאהב את זה.
הוא הגיעה אליה, נשק לידה, אחז בנערו שכבר הפך לעמוד תמיכה, הסיר את גרביו ומגפיו, והודה בלבו לאחת המשרתות, שתמיד הייתה מעלימה את גרביו המלוכלכים ומשאירה לו בחדר נקיים, כי עכשיו, כשהלביש לנסיכה את נעליו, הדבר היה עלול להיות מביך קצת יותר אם מגרביו היה נודף ריח רע.
הרצפה הייתה קפואה, ויוקי התאמץ ללכת בצעדים מתונים שלא יקשו על הנסיכה, דבר שהקשה עליו מאוד, מאחר והוא צעד יחף על רצפה מכוסה קרח. הוא הופתע כשבמקום להישען עליו בעדינות היא אחזה בכף ידו והאיצה את קצב צעדיהם עד ששניהם רצו מתנשפים ונרגשים.
"תודה על הנעליים." היא לחשה לו באוזן כשנכנסו לאולם הכניסה. "תודה על הריצה." הוא השיב לה, מסמן למשרתיו להושיב אותה מול האש, שמלתה לא התאימה למזג האוויר החורפי ורעידות קטנות טלטלו את גופה.
"את לא לבושה לחורף." העיר לה כאשר רגליו שבו לטמפרטורה הרגילה שלהן. הנסיכה העיפה בו מבט קצר ושבה להתכרבל בפרוות שהוגשו לה. "אתה בעצמך לא לבוש לחורף, החולצה שלך דקה יותר מהממחטה שלי." אמרה לו.
"הקור לא מציק לי, אני אוהב אותו." יוקי השיב לה. הנסיכה נרעדה כאומרת שהדבר לא נשמע לה הגיוני.
"עדיין, אתה יכול לקבל דלקת ריאות או מחלה אחרת. אני בכל אופן ממש לא אוהבת את הקור הזה. הכל כל כך אפלולי ורטוב." הוסיפה.
כשיוקי שמע את זה, אכזבה התגנבה ללבו. אחרי הכל, מה הוא יעשה עם מלכה שאפילו לא אוהבת את ארצה?
בהחלטה של רגע הוא הקים אותה על רגליה וקרא למשרתות להלביש אותה. הוא המתין לה זמן מה לפני שהיא נעמדה לפניו. יוקי חייך בסיפוק והגיש לה גלימה עבה כדי שתוכל להתכסות בה כשיצאו.
הם הלכו בתוך יער מושלג, שצמרותיו לא נראו וגזעיו היו עבים וחומים בתוך תמונת הנוף הלבנה שראו.
"ראית את זה?" שאלה הנסיכה ונטשה את ידו של יוקי, ממהרת לעץ שעליו התרוצצו זוג סנאים. עיניה התרוצצו בהתלהבות מסנאי לסנאי במקצב תנועתם העליזה.
"בואי." יוקי דרבן אותה לעלות לראש הגבעה, דוחף אותה ונעזר בה לחלופין "הנה." אמרה מתנשפת והרימה עיניה מהשלג הלבן.
"וואו! זה…" היא התנשפה והשתתקה.
"וזה לא הכל." אמר יוקי ודחף אותה במדרון. צרחה מבועתת וצליל חבטה נשמעו. יוקי הצטרף אליה, מתגלגל ומתהפך, מתערבב איתה ועם השלג בגוש הולך וגדל ובפרצי צחוק עצומים ורועשים הם נפלו והחליקו במורד המדרון.
הם נעצרו בתחתית, לאחר התקף צחקוקים וניסיונות חוזרים ונשנים לעמוד יוקי אמר בחיוך שובב אך ברצינות רבה,
"אורורה, האם גם אצלך יש שלג שגורם לצחוק?"