אורות ומלאכים
שקרנים! כולם שקרנים! הם הבטיחו לי אור. הם אמרו שיהיה אור. שקרנים! אין שום אור! לא אור, לא מנהרה, לא מלאכים, לא סרט עם כול החיים שלי שעובר לנגד עייני… לא שום דבר! רק כאב חד שמפלח את החזה וטעם מר של דם בפה. אני לא רואה שום אור, אבל אני מרגיש כאילו מישהו תוחב את ידיו בכוח אל תוך החזה שלי, נאחז בצלעותיי ועוקר אותן ממקומן, משאיר חור בגודל של כדור פוטבול במקום בו היה הלב שלי.
כול חיי האמנתי בשקר. האמנתי באורות ומלאכים. שכנעתי את עצמי, בעזרתם של אחרים כמובן, שהמוות הוא חוויה נעימה. שכנעתי את עצמי בדבר הכי רחוק שיכול להיות מהאמת… המוות אינו חוויה נעימה, לא משנה מה האמנתי. לא משנה כמה חזק האמנתי בזה, לא משנה כמה שיניתי את חיי עקב האמונה, ולא משנה כמה שכנעתי את עצמי שאם אני מאמין בזה אז זה מה שיקרה, כלום לא עזר… המוות עדיין נשאר מוות ושום אורות או מלאכים לא הופיעו לנגד עיניי, רק דם היה שם, דם וכאב.
תגובות (3)
טוב… חייב לציין שזה מסר דיי הגיוני. או "אל תאמינו למה שכולם אומרים"
המסר הגיוני אבל.. זה הבמה שנתת למסר בכדי לצאת החוצה לא מתאימה לך, היא סותרת אותך וזה לא מסתדר כל כך, אני חושבת שאם היית נותן לזה סיפור אחר כמו משרד החינוך חושב שאם ילמדו ערכים בבית ספר זה ישנה את התלמידים לטובה ועובדה שזה לא, שהערכים האלה לא מלמדים את כולם ואני בספק אם מי שבאמת מבסס את עצמו על ערכים פשוט מתבסס עליהם עוד מהבית ולא בגלל שהם למדו את זה בבית ספר. לא יודעת אם הדוגמה שנתתי טובה פשוט זה הדבר הראשון שעלה לי לראש..
עכשיו כשאני קורא את הסיפור הזה עוד פעם, שמתי לב שהוא נותן רושם נורא אנטי דתי. רציתי רק להדגיש שלא זה מה שהתכוונתי אליו. אני רוצה להדגיש שבסיפור לא כתבתי שאין עולח הבא או משהו כזה, רק שאין אורות וכו'… והמוות לא נעים. (למרות שחוויית סף מוות עם אורות והכול, סביר להניח שכן קורת במציאות.)
למה אני כותב את כול זה עכשיו? גם ככה אף אחד כבר לא יקרא את זה…