אורות אדומים

אורות אדומים מאירים את הבמה. המיקרופון עומד בדיוק באמצע הבמה, טובל באור אדום כדם. "ועכשיו, גבירותיי ורבותיי הנכבדים" נשמע קולו של הקריין "קבלו בבקשה במחיאות כפיים סוערות את האומנית המוכשרת שלנו, "המניפה האדומה"!". וזה הסימן שלי. נדמה שהזמן נמתח, יחד עם מוסיקת הכינור שנשמעת ברקע. כשהכינור מגיע לצליל הצורם והגבוה ביותר שהוא מסוגל להפיק, אני נכנסת לבמה, גוררת את השרפרף שלי יחד איתי. הכפכפים שלי נוקשים על הבמה והשיער שלי גולש מאחורי, חלק ושחור. אני מגיעה למיקרופון, מציבה את השרפרף וההצגה מתחילה.
אני שרה. אני משחקת במניפה. אני מסתכלת על הקהל. אני צוחקת, אני בוכה אני מושכת אותם את העולם שלי. ובזמן שהם שם, לכודים, אני יכולה לחשוב על דברים אחרים. כמו, למשל, שהשמלה הזו יותר מידי קצרה, שהתאורה האדומה מאוד מתאימה. שקר, ושבהופעה הבאה אני אלבש יותר משמלונת וחלוק, שאני זקוקה לשרפרף יותר נוח. ויותר מכל אני חושבת שאני חייבת להיות טובה, חייבת להמם אותם, חייבת להצליח, אחרת לא אקבל אוכל או מיטה נורמלית. ובזמן שאני מסתכלת על הקהל אני תוהה: 'האם הם יודעים? האם הם יודעים שמחזיקים אותי כאן, שלא נותנים לי ללכת? ואם הם יודעים, אכפת להם בכלל?'