אורות אדומים

אתה רק נכנס, והכל מואר.
הכל חשוך, אורות אדומים בוהקים מופיעים מדי פעם. רחבה מרובעת באמצע המקום וכל ההיקף מאובזר במדפי עץ מוגבהים.
אתה 'מברך' לשלום את הנוכח הראשון שאתה רואה – לפיתת ראש הדדית. שלום לך וחבל לראותך – ואז פונה להביט בבמה.
אורות אדומים בוהקים. חזקים ומהירים שנראים כמעט לבנים, אבל הצבעים היחידים במקום הם שחור ואדום ובורדו וארגמן.
אדום. ובין כל האדום יש גוף, צר ועדין ואלגנטי, משתחל בין המרצפות, נעלם מאחורי עמודים דקיקים כמעט כמוהו.
אתה מביט, מהופנט, ולא יכול להפסיק. אתה חושב שאתה מכיר אותה, אבל אתה לא. כולם חושבים ככה. ואותו אחד שברכת קודם? גם הוא חושב ככה.
לה לא אכפת. היא עושה מה שהיא רוצה. מה שהיא חושבת. כל שהיא רואה לנכון.
ואתה? אתה כאן רק כדי לצפות, בילדה הזאת שבכל מקום אחר לא היו נותנים לה אפילו להיכנס.
אתה כאן כדי להתפעל. מכמה תחושות יכולות התנועות שלה להעביר בך.
אתה כאן כדי להתאהב, בדבר שלעולם לא תוכל להשיג. בדבר האגדי הזה, שלא באמת קיים מעבר לאשליית האורות האדומים האלה. הבוהקים לאין שיעור. הבלתי נדלים. המרצדים. המתעתעים כמראות.
ואז? בסוף הכול, מגיעה ההופעה לסופה.
היא נעצרת, קדה קלות בחיוך צופן סוד, ופוסעת בדממה במורד המדרגות.
האורות מתעמעמים עד חושך מוחלט, ואז נדלקים באחת.
כחולים.
הבאה עומדת לעלות, אבל אתה כבר בחוץ. בורח מכל מה שלא צפית בו עד עכשיו. נחרד משינוי האווירה הפתאומי.
כמעט מצפה לראות אותה נשענת על פנס הרחוב שמאיר בכתום עמום, ממש מתחת לרמזור.