אוקסימורון

אני מרגישה ריקה, מרוקנת מכוחות, כאילו כל כובד העולם מונח על כתפי, ואני היחידה הנושאת אותו לבדי. כל הכוחות נזלו ממני, ללא רצון לעוד מטאפורה מתיפייפת, ללא תשוקה להמשך של המציאות המדומה הזאת, לעולם המבלבל של כן ולא, ללא משמעות, שחור ולבן. כל בעל חיים מת, והעולם הוא אוקסימורון אחד גדול. כל מה שאני רוצה לעשות הוא להפסיק להשתתף בכל הניתוחים המורכבים האלו שרק מותירים אותי עם שברון לב. אתה מתאהב עד הסוף ואז מתרסק על הרצפה, ואך אתה אמור להמשיך, ולראות את יום המחר, בזמן שאין אף אחד שיתפוס אותך בזמן הנפילה? כל השתיקות הרועמות מצלצלות באוזני כשאני מביאה את הסיפור שלי לכותרת הסיום שלו. החיים הם פתאומיים לעד.