אוויר

החיים ממשיכים אצל כולם, אני יודעת שהרוח עדיין נושבת והציפורים מצייצות אבל אני לא מבינה איך כולם מצליחים להמשיך ללכת, אני מרגישה שכל רגע אני עומדת ליפול ולא יהיה שם אף אחד שיתפוס אותי מהנפילה. אני מרגישה שאני מתחילה להיעלם ועצם העובדה שאמא שלי לא אוהבת שאני משתמשת במונח אוויר כדי לתאר את ההרגשה שלי לא אומר שאני לא מרגישה ככה. זה כמו ברגעים האלה שאתה יושב באוטובוס, בכיסא הראשון מאחורי הדלתות, יש זכוכית דקה לפניך ואם תתאמץ תוכל לראות את הפנים שלך, במיוחד אם יעמוד לפניך מישהו, תוכל לראות את הכל הרבה יותר ברור אבל בשנייה שהוא יזוז אתה תעלם בחזרה ותחזור להיות בלתי נראה. אני לא צריכה שהם יזוזו כדי שאני ירגיש שאני נעלמת, אני מרגישה כבר הרבה זמן ככה, כל יום חתיכה נוספת הולכת לאיבוד כל יום חלק חדש מהזהות שלי מאבד משמעות, אני ממשיכה הלאה ומנסה למצוא את עצמי את האהבה שלי לחיים, את העיסוקים שלי בתור "נערה מתבגרת" אבל כשאני אוויר הרבה יותר קשה לי למצוא את עצמי. הזהות שלי כבר לא אותה זהות שהייתה לפני חודש או אפילו לפני שבוע, אני כל הזמן משתנה. אני יודעת ששינו אמור להיות דבר טוב, אז למה אני כל כך מפחדת ממנו? מפחדת מעצמי, אני לא רוצה להשתנות בצורה הזאת, אני כבר לא אוהבת את אותה המוסיקה או את הבגדים הישנים שלי או אפילו את עצמי ובמיוחד לא את ההרגשה של האוויר שמלווה אותי לכל מקום שאני הולכת אליו. הלוואי שידעתי איך אני יכולה להיפטר מההרגשה הזאת ולהנות מהחיים כמו שאני אמורה לעשות, אבל מהם בעצם החיים שלי? ואיך אני יכולה להנות מהם?
אני בת 17 עכשיו.
אומרים שגיל 17 זה גיל שלא שוכחים, זה גיל של חוויות של התנסויות, ומה אני יכולה לזכור מגיל 17? את הרצון העז שמישהו יראה אותי, אותי כמו שאני באמת ולא דרכי, שמישהו יהיה שם בשבילי לתפוס אותי כשאני אפול ולהחזיר אותי לשביל כאני נשאבת לאפלה. אני רוצה מישהו שלא יתן לי להפוך לאוויר.