אווירונים

הבחור עומד מול מלבן השיש הלבן. "שלום סבא" הוא ממלמל וקולו רועד. "התגעגעתי" הוא מצליח להוסיף, והסב אינו משיב. הוא עוצם את עיניו והזכרונות עולים.
********************************
"סבא, מה זה שם רחוק בשמיים?" שאל הילד הקטן. "אתה מתכוון לנקודה הלבנה?" שאל הסב "זהו אווירון".
"מה האווירון עושה שם?" הילד היה סקרן. "הוא מעביר אנשים ממדינה למדינה, כמו שמכונית מעבירה אנשים מעיר לעיר" הסביר סבא בסבלנות וליטף את ראש נכדו. "סבא, גם אני אטוס יום אחד באווירון?" שאל הילד. "איני יודע" השיב הסב. "ואתה, אתה טסת פעם?" הקשה הנכד. "כן" אמר "זה היה בזמנים אחרים." "אתה תטוס שוב?" חקר הקטן. הסב נעץ עיניו בשמיים, בכיוון בו נעלם המטוס לפני רגעים אחדים, ואחר אמר "לא, אני חושב שלא אטוס עוד".
"סבא, אני אוהב אווירונים" הכריז הילד. "אולי בכל זאת תטוס איתי יום אחד למדינה רחוקה?"
********************

"סבא, תסביר לי שוב איך בונים את זה" הילד אחז בידו את חלקי מטוס העץ והגישם לסבו. "צריך להכניס את את החלק הזה לחריץ מהצד. הנה, כך" השחיל הסב את כפיס העץ במיומנות. "ומה עושים עם המשולש הזה?" שאל. "הסתכל על הסימון השחור. בוא, חבּר בעצמך." הדריך אותו סבא.
"היי סבא! זה טס!" צעק הילד בהתלהבות לאחר שהשליך את מטוס העץ באוויר. "כל הכבוד נכד, אתה ממש מוכשר!" חייך הסב בגאווה. הוא הרים בתנועות איטיות את המטוס וכיוון אותו אל נכדו. "יופי סבא, הטסת טוב" צחוקו המתגלגל של הילד התפזר באוויר. המטוס נחת מטרים רבים משמאלו.
**************************

"סבא, אולי נלך שוב לטיול?" ביקש הנער הצעיר "מזמן לא יצאנו". "אתה צודק" הסכים הסב. "הבא לי את המעיל" אמר בקול קצת חלוש. "הנה, קח" הושיט לו הנכד. "סבא, נלך לפרדסים?" שאל. "לא, זה רחוק מדיי" השיב סבא "נוכל להגיע רק עד הלולים" אמר. "טוב" השיב הנכד קצת באכזבה. הם יצאו מהבית בצעדים קטנים כשהסב נתמך בנכדו. "תראה, שיפצו את הלולים" הראה הסב בידו "עכשו הם רחבים יותר". "סוף סוף, הם היו ממש ישנים" חייך הנער. "כן, הם חיכו שנים רבות עד שיהיה תקציב" אישר סבא.
"עזור לי לשבת על הספסל הזה" ביקש "התעייפתי מעט מההליכה".
***********************

"סבא, שלום! מה שלומך?" שמח הנער לראותו. "מזמן לא נפגשנו" הוסיף. "בוא, שב על ידי" ביקש הסב בקולו הצרוד. הנער גרר כיסא והתיישב. "מה אתה עושה עכשו?" שאל הסב באיטיות. "אני לומד" ענה הנכד "ואחר הצהריים גם משחק כדורסל" חייך. "יופי… יופי… ילד טוב" חייכו עיניו של סבא. "הבא לי כוס מים" ביקש מנכדו. הנער קם ומיהר למלא את בקשתו. כשהגיש את הכוס לסבו, הוא הבחין שידו קצת רועדת וחשש שהמים יישפכו.
************************

"ויכולו… השמיים והארץ…" סבא מקדש, וצריך להתאמץ כדי להצליח לשמוע את קולו. "אמן!" המענה החזק של הסועדים מדגיש את קולו החלש. סבא יושב באולם בסיום הסעודה, ומתבונן בנכדים ובנינים משחקים למרגלותיו. סבא שותק, קשה עליו הדיבור. "סבא מה שלומך?" שואלים הנכדים בזה אחר זה, ומקבלים חצי חיוך בתגובה. סבא מאותת בידו ומושך את תשומת ליבו של בנו. הוא מבקש לעמוד. משיכה חזקה וזהירה מתחת לזרועותיו, והוא מתייצב בסמוך לקיר, נתמך בהליכון.
סבא מתבונן בנכדיו משחקים למרגלותיו.
************************

חודש אחרי סבא מתאשפז. הוא לא מצליח לנשום טוב ואמבולנס אוסף אותו לבית החולים. כמה שבועות שוכב מורדם, שלא ירגיש את כאביו.
טלפון אחד שורף מבשר, עכשו סבא רחוק בשמיים.
************************

הבחור פוקח את העיניים ומרגיש שהן רטובות מדמעות. הוא מוציא מטוס עץ קטן מכיסו ומניח על המצבה, ואז אומר "טיסה נעימה, סבא".
ובין הדמעות הזורמות בדממה, ניתן לראות גם חיוך קטן מסתתר.