אוהב אותך

"אני אוהב אותך." הוא לחש אל בין שפתיי.
לא עניתי לו, פשוט נשכתי את שפתיו, ואתגרתי אותו.
הוא לא היה צריך יותר מזה, אני מניחה שגם אם לא הייתי מתגרה בו, הייתי מוצאת את גבי נלחץ את הקיר, ואת לשונו, משתעשעת בשלי.
אני מקווה שהוא שכח את העובדה כי לא השבתי להצהרתו.
אני לא רוצה לענות, משום שאם הייתי, הייתי נאלצת להגיד לו כי אני שונאת אותו.
אני לא יכולה לסבול את זה, את הרגשות אותם הוא מעורר בי.
אם הוא היה מצפה לתשובה, הייתי צריכה להגיד שרגשותיי, רחוקים מלהיות כמו שלו.
פעם חשבתי שאהבתי אותו, אך עם הזמן הבנתי שמה שאנחנו מרגישים הם שני סוגים שונים של רגשות, שאנחנו אנשים שונים מכדי להרגיש את אותם רגשות.
הוא היה בטוח באהבתו ואני היססתי יותר מידי.
הבנתי שהוא גורם לי להרגיש יותר ויותר חסרת ביטחון עם הרגשות שלי, והתחלתי לשנוא אותו, בעיקר משום שהוא היה כל מה שלא יכולתי להיות.
הוא היה יפה תואר ובטוח בעצמו, מצחיק וחברותי, הוא היה כל מה שרציתי להיות אך לא יכולתי להיות.
תמיד חשבתי שאם אני אצליח לתפוס מישהו כמוהו, אני אוכל להיות מאושרת, אך האמת היא שהוא רק גורם לי לשנוא את עצמי יותר.
אני מניחה שזה משום שאני לא כמוהו, בגלל שאני לא חייכנית מספיק או מצחיקה מספיק.
אני תמיד מרגישה כמו נר כבוי ליד השמש.
וזה לא שלא ניסיתי, ניסיתי בכל נשמתי, אך הנר שלי לא הסכים להידלק, ואפילו כאשר נדלק, עדיין לא הייתי מספיק בוהקת לידו, אני מניחה שבכל מקרה אני פשוט מוסתתרת בצילו.
אני לא בטוחה למה בדיוק המשכתי להעמיד פנים איתו, אני מניחה שפשוט לא יכולתי לוותר עליו, אני מניחה שאני כמו טפיל, אני משתמשת באורו משום שאין לי אחד משלי.