אוהבת אתכם

מכתב ליקירַי,
לכל אותם אנשים שנמצאים בחיי היום-יום שלי,

חשבתי לכתוב עבורכם מכתב הערכה, ועכשיו החלטתי שלא.
המכתב הזה נועד לזלזל, לשפוט, לבקר, להוציא את כל הזעם הרב שיש לי עליכם, בקיצור – כל מה שאני לא אומרת בקול רם, בטח ובטח שלא בפניכם.

אתם יודעים כמה מחשבה אני משקיעה בכם?
כל יום, ללא יוצא מן הכלל, בכולכם – כל הזמן.

אתם יודעים כמה שאתם יקרים לי?
כמה שאני דואגת לכם ואוהבת אתכם?
כמה?! וואו. יותר מידי. הרבה הרבה יותר מידי. יותר מאשר על עצמי כמובן. יותר מאשר ניתן להכיל.

נחשו מה…?
אתם אפילו לא טורחים לשאול אותי מה שלומי. ואם כן (בפעמים הנדירות האלו), אתם מדלגים ישר לנושא הבא כדי שחס וחלילה (!) לא נדבר עליי.
אלוהים ישמור. אני כל כך לא משמעותית עבורכם שיותר משני משפטים זה הרבה מידי?

כמה אנרגיות אני מוציאה עליכם. ומכל הלב, באמת. במשך שעות חושבת איך לעזור לכם ואיך לגרום לכם לחייך, במשך שעות כואבת איתכם, במשך שעות בוכה על העצב שלכם, במשך שעות מנסה למצוא פתרונות לקשיים ולבעיות שלכם.
יודעים מה? אני לא ישנה בגללכם!

ואתם?
אתם לא דואגים, לא שואלים, לא מנסים, לא חושבים, לא אוהבים, לא מכבדים, לא עוזרים, לא מדברים, לא רוצים, לא מרגישים, לא חושבים… ובסוף? בסוף גם עוזבים.

אחרי כל מה שאני עושה אתם עוזבים, נוטשים, הולכים, נעלמים לי מהחיים.
ברגע שטוב לכם וקל לכם, ברגע שניצלתם אותי עד תום, עד שאני סחוטה, וגמורה, ומפורקת, וכואבת, ושבורה, ועייפה, ומתה לגמרי – אז אתם עוזבים, כי אין יותר מה להוציא ממני כשאני מרוּקנת.

חתיכת אנטיפתים, אגואיסטים, מגעילים, , שקועים עמוק בתחת של עצמכם, בני ז*נות, מטומטמים, אגוצנטרים, רעים, לכו לעזאזל!
אני אוהבת אתכם, תמיד.