אהבתי הראשונה

"היא עזבה." אמרתי, והבטתי אל האופק, אל המקום בו לפני שנייה עוד אפשר היה לראות את דמותה.
"ידענו שזה יקרה בסופו של דבר." הוא אמר, ואני לא בטוח אם זה אמור היה לעודד אותי.
"אני מניח שאתה צודק." אני עונה ומתחיל ללכת.
"אני מצטער." הוא אומר ונאנח.
"לא הייתי צריך להגיד את זה כך." הוא ממשיך ומתחיל ללכת אחריי.
אני לא יודע למה הוא עושה את זה.
למה הוא הולך אחריי, כאילו הוא פוחד שאתפרק.
"אתה יכול ללכת לדרכך." אני אומר, והמשפט יוצא פי בלי שהתכוונתי להגיד אותו.
"אני לא יכול להשאיר אותך לבד" הוא אמר והמשיך ללכת אחריי.
"למה לא?" שאלתי אותו בחדות.
"משום שהיא הייתה אהבת חייך." הוא אמר, כאילו זה מסביר הכול.
"לא, היא לא הייתה" אני עונה ומנענע בראשי לשלילה.
"היא אולי הייתה אהבתי הראשונה, אך לא אהבת חיי."
אני אומר וממשיך בדרכי, מנסה להתעלם מהעובדה כי אולי לא אראה אותה שב לעולם.
"העולם גדול ורחב מידי בכדי שהיא תהיה אהובתי היחידה."