אדרנלין-חלק ה'

אנחנו שוכבים על המיטה שלי ואני מראה לו את אחד הספרים האהובים עליי כשאשר אני מבינה שזו הייתה אחת הפעמים היחידות בהן לא עשינו כלום במשך יום שלם, בעיקר בגלל שבחוץ לא הפסיק לרדת גשם ואני חליתי מהגשם עוד ביום בו הוא חיכה לי אחרי שיעור הבלט שלי.
אני לא חושבת שהוא ידע שאני רוקדת בלט, אני לא חושבת שהוא יודע את זה אפילו עכשיו, לאחר שהוא ישב בחדר שלי כמעט שלוש ימים רצוף.
אני לא חושבת שאני עומדת לספר לו על הבלט, זה יהרוס את הדמות שאני בטח מהווה בראשו, אני לא חושבת שהוא ימשיך לחשוב שאני אותה בחורה קשוחה שמכורה לאדרנלין אחרי שאספר לו.
אני לא רוצה ששום דבר ישתנה בינינו, אני אוהבת את מצב כמו שהוא עכשיו, אני אוהבת את העובדה שהוא מוכן לשבת איתי על קצה צוק כולשהו כאשר הוא חושב שאני דמות מספר פנטזיה כלשהו או פשוט לשכוב איתי בחדר כאשר אני חולה ואני נראית ונשמעת מזעזע.
"אני אוהב אותך." הוא אומר לפתע ואני נשבעת לרגע אחד שאני מדמיינת, זאת אומרת, אני ידעתי שהוא עשוי להיות קצת מאוהב בי, אבל לא חשבתי שהוא באמת יודה בזה, במיוחד לא כשהכל הלך כל-כך נפלא.
אני יודעת שהוא מחכה לתשובה כולשהי, אך אני לא יכולה לחשוב על שום דבר שיוכל לגרום ליחסים שלנו להישאר בסדר. אני לא רוצה לומר לו שאני אוהבת אותו בגלל שזה עלול להיות שקר, ואני לא רוצה לשקר לו בגלל שזה יהרוס הכול.
זאת אומרת, כיף לי איתו, הוא מוכן להתמודד עם השטויות שלי ואימא שלי סוף סוף ירדה מהגב שלי בגלל שהיא מאמינה שהוא טוב בשבילי, שבגללו עוד יש תקווה שאני אהיה בנאדם נורמלי.
אני לא יודעת מה לענות לו, אז אני פשוט מתחילה לצחוק, זאת אומרת, כבר זמן מה שלא צחקתי ככה לא עברה יותר מדקה עד שבטני כאבת מצחוק ודמעות עמדו בעיני.
"זה לא מצחיק." הוא ממלמל אך גם הוא נראה כאילו הוא רצה לצחוק, אני מניחה שהצחוק של באמת מדבק, אם הוא רצה לצחוק בסיטואציה הממש לא מצחיקה הזו.
"אני מצטערת," אני אומרת ומוחה את עיני, לא בטוחה אם אני עומדת לשקר לו או לא."פשוט תפסת אותי בהפתעה מוחלטת." אני מוסיפה, אני כל-כך שמחה שאימא שלי לעולם לא בבית, לא הייתי רוצה שהיא תיכנס באמצע הסצינה הזו ותבטיח לו שאני אוהבת אותו, בגלל שנאי יודעת שהיא הייתה עושה את זה, לפעמים אני חושבת שהיא בטוחה שהוא יוכל להציל אותי, שאם הוא ישאר בסביבה אולי יהיה לי עתיד נחמד, חבל שהיא לא מבינה שכדי לו לברוח לפני שיהיה מאוחר מידי.
אני תוהה מה אני אמורה לעשות עכשיו, אך זו לא באמת תהיה משום שאין יותר מידי אפשרויות, לעזאזל, היה לי יותר מרחב תימרון כאשר קפצתי מהצוק ההוא בשנה שעברה.
"גם אני אוהבת אותך." אני לא לגמרי בטוחה למה שיקרתי לו, אני חושבת שזה היה בגלל שפחדתי שהוא יעזוב אם לא אשקר, לעזאזל, ידעתי שהוא יעזוב אם לא אומר דבר, זה היה כתוב על הפנים האומללות שלו.
אני לא יודעת איך כל הסיפור הזה יגמר, אבל אני יודעת שהכל היה שווה בשביל החיוך שלו ברגע הזה, החיוך ההוא שמחמם לי את הלב הרבה יותר מאשר כל תחושת אופוריה מוזרה שסמים, אלכוהול או אפילו אדרנלין יכולים לתת לי.
אני מקווה שאם התחושה הזו תישאר למספיק זמן, אני אוכל לשכוח איזו טעות זו הייתה.