אדרנלין-חלק ד'

אני עומד בפינת הרחוב ופשוט מחכה לה, אני לא יודע מה לעשות עוד עם חיי כאשר אני לא איתה. היא כמו סם שאני לא יכול להפסיק לקחת, ולעזאזל, עבר כבר הרבה יותר מידי זמן מאז המנה האחרונה שלי.
אני יודע שאין לנו עתיד ביחד, זאת אומרת היא הייתה הרסנית מידי, בעיקר כלפי עצמה, מכדי שבאמת אוכל להאמין שיהיה לה עתיד.
היא הייתה כמו פצצה שרק חיכתה להתפוצץ וידעתי שככל שאני מבלה איתה יותר זמן, כך יהיה לי קשה יותר לעזוב ברגע הנכון, אבל האמת היא, שהרגע הנכון לעזוב היה ברגע בו פגשתי אותה ואפילו אז כבר היה קשה לי מידי לעזוב.
"אתה עוקב אחרי או משהו?" היא שואלת ברגע שהיא מבחינה בי מהצד השני של הרחוב, אבל החיוך שלה מגלה לי שלא אכפת לה. לא לוקח לה יותר מדקה להחליט לנטוש את האנשים איתם היא הייתה בשביל להיצטרף אליי.
אני שמח שהיא עשתה זאת, שהיא העדיפה אני על פני אותם אנשים, אבל חלק קטן בי ממשיך לתהות למה היא לא הכירה בינינו, למה זה תמיד רק שנינו, חלק אחר מזכיר לי שגם אני לא בדיוק הכרתי בינה ובין שאר האנשים בחיי, אז אני פשוט עוזב את העניין, יודע שנאי אשם בדיוק כמוה.
אנחנו מדברים במשך זמן מה על כלום, פשוט מזיזים את האוויר סביבינו, מעמידים פנים שזה בסדר שלשיחה הזו אין ממש משמעות, כאילו לא לכל דבר בחיים חייבת להיות משמעות אבל אני לא יודע אם זה בסדר מצידי.
היא אוחזת בידי ומשלבת את אצבעותיה בין אצבעותי, אני אוהב את התחושה של ידה בידי, היא שולחת ניצוצות נחמדים במורד עמוד השדרה שלי, אני מוכן לחיות ברגעים כמו זה לנצח.
זה היה פשוט אחר צהריים עצל אחד מבין רבים, זאת אומרת עד שמתחיל הגשם, ואיתו, מגיעה שוב התחושה הזו. התחושה שכאילו אומרת שהכל עומד להיות בסדר בינינו, התחושה הזאת של אופוריה, זאת שמספרת לנו שזה נכון, שככה אושר אמור להרגיש.
"נכון שימים גשומים הם הכי נפלאים?" אני שואל אותה, לא בדיוק מחכה לתשובה, פשוט אוהב את הדרך בה היא מרימה את עיניה אליי, אני אוהב את הדרך שבה שערה ספוג מים נדבר אל פניה, בעיקר בגלל שאיש מאיתנו לא חשב בכלל להביא איתו מטרייה היום.
"אני אוהבת את הרעש של הגשם על גגות הבתים," היא מוסיפה להצהרה הקודמת שלי."את הריח של האוויר הנקי," היא מרימה את עיניה אל השמיים ואני לא יכול שלא לתהות על מה היא חושבת, משום שהבעת פניה רומזת לי שזה משהו יותר רציני מכמה שהיא אוהבת את הגשם."הכל מרגיש כל-כך בחיים." היא מביטה בי לפתע, ואלוהים המבט הזה מזכיר לי למה אני מכור אליה, המבט ההוא מזכיר לי למה אני ממשיך לנשום בכלל.
יש משהו קסום ברגע ההוא, משהו מעבר לשנינו ולתחושה המוזרה שהיא ממשיכה להעביר בי, יש משהו באוויר, משהו שאולי לא יחזור עוד לעולם, אך אני לא שם לב אליו בגלל שכל כולי שקוע בה ואפילו קמצוץ פצפון של תשומת לב לא נישאר פנוי לשים לב לדבר מלבדה.
"למרות שאני ממש אוהב את הגשם,"אני לא יודע מאיפה מצאתי את הכוח לדבר, אבל אני יודע שאני בהחלט מתכוון לתפוח לעצמי על הגב מאוחר יותר בגלל שמה שאמרתי אפילו נשמע הגיוני." אני באמת חושב שכדי שניכנס לפני שנצטנן." קולו של הערם המתגלגל במרחק מדגיש את דברי ולא עובר יותר מרגע לפני שהיא מציע שנתחרה עד לחנות הקרובה.
אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל לבלות איתה, אך אני יודע שתמיד אמשיך לחזור אל הרגעים האלו, השניות או הדקות בהם הכל היה פשוט מושלם.