אדם

אדם היה הולך לחנות כלי-עבודה וקונה את ומעדר. בינו לאנשים צפיפות, נשים מרוחות ליפסטיק. הדבק שלהן היה מחליא, כשהן מקללות אותו במילים קשות, רימה קטנה ומזיקה, הן אמרו. והלק על ציפורניי רגליהן התקלף מול עיניו כשהן יורקות את המילים, ומושכות מסטיק, והרוק נדבק לו בגבות ועושה לו הרגשה של תחת מזיע לתוך העיניים. הקופאית דווקא הייתה נחמדה והציעה לו חברות. היא פירטה את תחביביה והשקפת עולמה והציגה לפניו תמונה שלה, שזופה ועדינה כמו איילה, שמה רגל על סלע גדול אי-שם באיזה מדבר בנגב, ומאחוריה שמיים כחולים-ירוקים, ומעט רמז של אובך תלוי בשמיים. הוא אמר לה שהוא לא עומד להיות כאן הרבה זמן, וחבל לשניהם על המאמץ הטיפשי. היא עשתה פרצוף כזה של אכזבה מעושה, והעבירה את הכרטיס המגנטי שלו בחריץ, וחייבה אותו בשתי נקודות דיפלומטיה, מעט גופרית, קצת שיש, והרבה יין ועצים. מזה היה לו מספיק, ההשקעה הייתה כדאית.

הוא יצא את החנות ונעלי העקב וחליפות הוורסצ'ה הביטו על בגדי העבודה שלו ועל מה שהיה בידו ושרקו בעיניים שריקות של בוז ומורת-רוח. הוא חשב ש-לו היו יותר מטיפשים היו יודעים שמישהו תפר להם את החליפות, ובנה את המכוניות, ובנה את הבתים, וסלל את הכבישים, וניגר את הרהיטים וכו' שהם כה מתהדרים בהם. אבל לא היה לו כוח לטיפשות, אז הוא שמר את גאוותו לעצמו, התעלם מהם וחצה את הכביש אל הדרך לחורשה, שעברה צמוד לקולוסיאום הישן.

זה קרה. זה קורה לפעמים. באה מולו אישה צעירה, בדרכה, יפה מספיק, שהביטה בו וכולה חרמנות. היא רצתה אותו עירום, היא רצתה אותו צוחק, היא רצתה את הנקטר מהתשוקה שלו, היא רצתה שהוא ילקק לה את האוזן. זה הביך אותו, אבל הוא לא היה בנוי למה שהבנות ציפו, למרות שהן תמיד טוענות שהן לא מצפות לכלום. תישמרי את זה לאוננות לילית, הוא חשב, והלך חותר קדימה, חותך דרכה, ונבלע אי-שם מאחוריה, משאיר קוס משתוקק ומיותם מאחור. הוא הזכיר לעצמו שוב שלא אותו היא רצתה, אלא את מה שהיא בנתה בראשה על דמותו. זה הרגיע את בטנו המתהפכת.

הוא נכנס לחורשה כרותת-העצים והחל לנכש עשבים ודרדרים, וגם מיני זבל, על שטח קטן מסוים, שאותו התעתד לחפור. אנשים התאספו כי חשבו שהוא ערבי, ולא חלף זמן רב והתאספה הפגנה נגד זכות השיבה, קבירת אוסלו, הרחבת ההתנחלויות, וכו' וכו'. שוטרים על סוסים פינו את המפגינים, ונשארו רק כמה כרזות קרועות תלויות באלכסון ברוח החמה כשהוא הספיק לחפור כדי חצי.

בביתו נאספו הדפים של ספריו, וקראו את עצמן, והפינה בה היה יושב ומעשן סיגריות העלתה פרחים בצבעי אודם, אש, ודשא, והתקרה בבית נפתחה בעוד עננים ממטירים גשם על הבית הפתוח, וצמחים מטפסים צצים צמוד לקירות ומטפסים, פוצחים בשירי פרחים, ומזמורי תהילים וגעגועים.

הבור הפך מספיק עמוק, והוא נכנס לתוכו ושכב בו, והערים אדמה על גופו. כש-רק עיניו הציצו החוצה, הוא שיקע עצמו והמריא לריק אין-אני-לי גדול.

ילד דיווש על אופניו לא רחוק משם, ונהנה מהרוח הקרירה שהכתה בפניו כמו בריזה.
>>>>
אפריל 2010