אדם

אהלן, אני בדרך כלל לא מגיבה על סיפורים שאני לא מתחברת אליהם, אבל הרגשתי שחשוב שאני אכתוב לך.
הכתיבה שלך נקייה ונעימה. העברית מצוחצחת, והשימוש בסגנון וסימני פיסוק מצויינים.
אבל עבורי, חסרים שני דברים עיקריים בתוך הסיפור הזה, והם מנעו ממני להתחבר אליו.

הדבר הראשון שחסר עבורי, הוא קונפליקט או מכשול. מרגיש לי שלדמות הראשית אין באמת בעיות, היא לא מנסה להתגבר על כלום. היא פשוט חלק בתוך משל שהסיפור מנסה להעביר. זה יוצר אצלי ניתוק מהיצירה, זה לא מעורר בי רגש וזה פשוט לא מעניין בעיניי. ולא רק שאין מכשול, הפיתרון מגיע כדאוס אקס מכינה, והמשל נותן את פסקת המחץ של "הנה מה שאני רוצה להגיד". מלבד תיאורים פיוטיים של בדידות, אין פה הרבה סיפור.

וכאן אני נכנסת לדבר השני שחסר בסיפור הזה, וזה חיים. בשתי פסקאות הראשונות חשבתי שזה הולך להיות סיפור ממש מעניין: סגנון הכתיבה מיוחד והבחירה לייצר מן קיטוע יצירתית ומסקרנת. אבל מהר מאוד, זה הפך להיות רשימת מכולת אין סופית של אירועים כרונולוגיים כמעט ריקים מתוכן. לא חייב לשפוך רגש בתוך סיפור כדי לרגש ואני לא בעד להציף רגשית כל הזמן. אבל גם סיפור ריק מנשמה הוא רק קליפה.
והסוף הכי אכזב אותי. אבל זה באמת עניין של טעם וריח. אולי במקום להשיג חבר והכל שמח וכיף, היה מעניין לראות אותו מנסה להשיג חבר ולא מצליח.

כל ההערות באות מאהבה גדולה, ובאמת שיש הרבה פוטנציאל בכתיבה שלך. אשמח להמשיך לקרוא עוד מסיפוריך! בהצלחה! המשך לכתוב!

היי, קודם כל אהבתי מאוד את הסיפור ואני מזדהה מאוד.

דבר שני, משהו בפסקה השלישית קצת לא מסתדר לי.
הייתי מדבר יותר על האמון באנשים, ורק בפסקה הרביעית בבת אחת עושה סוויץ ואומר שהאמון נשבר. ככה שהפסקה השלישית עוד נותנת תקווה לפני המשבר.

בכל מקרה, אני מאוד שמח שסיימת את הסיפור בצורה חיובית, זה גרם לסוף להיות עם תקווה והרגשות חיוביות ולא שליליות.

תודה רבה על התגובה. מעריך מאוד.