אדי

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם…" רק את זה אדי זוכר. כשהיה מבקר אצל סבא היה שומע אותו אומר זאת בכל בוקר. על מה הוא ברך, את זה הוא לא ידע ולא הבין.
חיים קשים היו, וכשנפתחו שערי ברית המועצות עלה לארץ ישראל, שהרי יהודי הוא ומכיר את הפסוק. העליה הזאת היתה העליה האחרונה שלו. מהר מאוד התחיל להידרדר עד שהגיע לרחוב. חי מן היד אל הפה.
בימים כתיקונם הוא מתהלך ברחוב מהבוקר ועד הערב ותר אחרי גרוטאות. בקבוקים ופחיות משקה הוא מוכר ארבעה בשקל. מוטות ברזל מכופפים וחלודים נמכרים לפי משקל. רהיטים שבורים ומכשירי חשמל שעבר זמנם מוצאים את מקומם אצל סוחרי שוק הפשפשים. בבגדים משומשים אפשר למצוא לפעמים מטבע או אפילו שטר שנשכח באחד הכיסים.
שעות הבוקר המוקדמות הן הטובות ביותר לחיפושים. הוא יוצא עם הנץ החמה כדי להצליח לאסוף מציאות רבות, לפני שפועלי הניקיון של העיריה משליכים אותן לתוך משאית האשפה. בשעת ערב מאוחרת הוא חוזר לחדר הקטן, בבניין ישן ליד התחנה המרכזית. חדר שאותו הוא חולק עם שני שותפים.
ולפני שבועיים נפל דבר. הרחובות התרוקנו. וכשאין אנשים ברחוב אין גם גרוטאות. בקבוקים ריקים לא מושלכים לפחים הציבוריים. ברזלים מעוקמים נשארים בחצרות ואף אחד לא זורק בגדים משומשים. אומרים שיש מגפה. איזה וירוס שתוקף אנשים. אומרים שמסוכן לצאת החוצה אבל אין ברירה.
אדי מרגיש רע. עלה לו החום והוא משתעל. במרפאה שמטפלת בדרי הרחוב אמרו לו "קורונה" ופינו אותו באמבולנס לבית החולים.
זה זמן רב, לא היו לאדי ימים יפים כמו הימים הללו. ארוחותיו מונחות על שולחן מעבר לדלת הסגורה. הוא ישן במיטה נקיה. סדין פרוש מתחתיו ושמיכה נעימה מכסה אותו. הוא צופה בטלוויזיה לבוש בפיג'מה ריחנית ואפילו מתקלח יום יום במים וסבון. כמה פעמים ביום מגיע האחות לקחת ממנו בדיקה, ובכל פעם הוא מתפלל שהתוצאות לא ישתנו.
במגירה שליד המיטה הוא מצא סידור ישן. פתח אותו וקרא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם…". ועכשיו הוא סוף סוף מבין על מה ברך סבא.