אדישות נצחית.

"תפסיק!" היא צורחת בחוסר אונים ואוחזת בידי בכוח, ציפורניה שורטות את עורי החיוור. זרזיפי דם קטנים נוזלים ממרפקי עד כף ידי.
אדישות עמוקה חדרה לגופי, כאדרנלין הזורם בעורקים לפני קפיצה מסוכנת אל סף הצוק.
"תפסיק, בבקשה." מתחננת היא, עיניי בוהות הרחק באופק. ידי השנייה מחזיקה את המצית הבוערת שהצתתי לפני שבריר שנייה.
פניי נותרו כמסכת פוקר-פייס מושלמת.
"תעצור.." לחשה וקולה חנוק, אצבעותיה החלו להרפות מהאחיזה החזקה שלה בידי, שכמעט עצרה את הדם שזרם לאורך זרועי.
העפתי בה מבט, פניה היו שבורות כל כך, עיניה עצובות וזועקות לעזרה. דמותה השברירית נראתה מעוררת רחמים, חסרת אונים וחסרת כל יכולת. דבר זה לא נגע בי כלל וכלל.
ידיי הפילו את מקור האש הקטן שאכל כבר את מחצית הגפרור. היא נשרפה בצרחה איומה, נחבטת ובועטת באוויר, מנסה לתפוס אותי. אך היא לא מצליחה, היא הבליחה ונעלמה, דמעותיה משאירו בידי ערימות אפר כבדות.
"תפסיק." לחש שוב קולה, הפעם מהדהד בראשי.
"אני מצטער," עניתי באדישות, אך קולי התרכך באופן עדין.
"אך הזמן הסתיים, והוא אינו מספיק ואינו מפסיק."