אדון ואיש
היה היה איש שהתבודד מכל משפחתו וחבריו. אחרי שסיים בית ספר, הלך לשדות, והקים שם אוהל על חלוקים וחצץ.
בא אליו איזה אדון צעיר באחד מן הימים ושאל; "תגיד, אינך בודד?"
האיש מצמץ לעברו. "לא." עיניו חוזרות ללטף את החלוקים.
"אתה בטוח?"
אין תשובה.
האדון רוכן גם הוא להביט בחלוקים על הרצפה.
"איפה חבריך ומכריך?"
"בכפר."
"ואיפה משפחתך?"
"בכפר."
"ואינך מרגיש מנותק?" מרים האדון גבה מעוצבת.
האיש ממשיך לשתוק, עד כי רגע לפני שחשב האדון שלא יקבל עוד תשובה, ענה; "לא."
"זה מאוד מוזר." החליט האדון והתרומם על רגליו. הוא חש צער ולא הבין בנוגע ל-מה. רגלי האיש לצדו נותרו כפופות.
"האין שום דבר חשוב לך?" הביט אל השמים מחשש לטפטוף, אך הם היו בהירים.
"כמו מה?"
"אנשים או עיסוק." הציע האדון.
"אינני יכול לחשוב על דבר דומה."
האדון הוציא שעון כיס, פתח אותו והביט בשעה. אחר החזירו למקום. "האין שום דבר בעל מעט ערך או משקל עבורך?"
ניכר היה לרגע אחד כי האיש התלבט; "לא ולא אדוני, צר לי לבשר לך." המילים יצאו מפיו כמו שירה, קולו יבש כאילו גרגירי חול בגרונו.
האדון התכופף שנית אל עבר האבנים. כל כך מכוערות וסתמיות הן עד כי הוא סבר כי בכל רחבי תבל לא נתן למצוא אבנים כה חסרות צורה. הוא אחז באבן אחת והרגיש בצריבת חומה, חום שספגה מהשמש. הוא סגר אליה את ידו וחש בה, אחר הרים אותה באצבעותיו מול אורה של השמש. הגוש השחרחר עדיין היה נראה כמו מקק שחור וארוך ללא ברק. הוא התרומם עם האבן והרים אותה. ראשו של האיש הסתובבו אליו כאילו בהילוך אטי, כאשר זרק אותה בדיוק רב ובאגרסיביות אל עבר סלע גדול. היא התנפצה.
"מה אתה עושה?"
האדון התכופף להחזיק באבן נוספת כשרגלו של האיש זעה. עד הזמן בו הספיק האדון לשלוח את ידו, נעל ספורט דהויה נצבה מול פניו, חוסמת את דרכו אל האבנים. שניות ארוכות עמדו כך.
"לא." אומר האיש לבסוף, והאדון יכל לזהות בקצה קולו תחינה.
האדון הושיט את היד והניח את ידו על אבן נוספת. הוא התרומם.
"מה אתה עושה?" שאל האיש. האדון הרים את ידו גבוה וניפץ את האבן, בהרבה יותר אנרגיה. האיש התרומם והאדון צחק בצחוק גדול כאילו סיפר בדיחה.
"בכל העולם סיפרו לי על האיש, שאין אכפת לו מכלום. אני לתומי שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות, ולבסוף החלטתי 'להגיע דרך' הנה. אתה לא יותר מהונאה," חייך לעצמו, "אכפת לך מהאבנים האלה כאילו היו אביך ואחיך."
וכך התרחק ממנו האדון, מותיר את האיש ואבניו, במנוחה שלא יסולא מפז.
תגובות (13)
קוראת אני וצוחקת, ואני אפילו לא יודעת למה. אני אפילו לא יודעת אם הבנתי את הסיפור כהלכה או כמו שהיית רוצה, אבל מהמקום בוא אני נמצאת עכשיו.. מקום בוא אני מתלבטת בן חיים למוות. אני רואה בסיפור את הדרך שלך לספר לי על ריקנות העולם, אבל אני בניגוד אליך לא רואה ריקנות בעולם, וגם לא באבנים האלה. אולי מצבו של האדון הוא כשל אחי.. ניתוק. וכך הוא מתמודד עם העולם. והאיש הוא מראת בחינה עצמית נסתרת או חיצונית בלתי מוכרת של האדון על עצמו. הוא כמו אחי תמיד קיווה להתנתק לחלוטין רגשית מהעולם, מהחיים.., והאבנים האלה הן עיסוק ריק מי תוכן ממש כמו מקבילה למחשב של אחי, שניהם עוסקים באבנים בקנאות! בריק. באופססיביות מה.. , כדי להתנתק רגשית.. להתנתק מהעולם. זו דרך.. , אני גם הלכתי בא, זו דרך לא רעה להתמודד עם החיים. אבל ברבות הזמן כאשר פגשתי אנשים החלטי ברוב טיפשות לוותר על הדרך הזו, לטובת הרגש, לטובת החיים. היום האנשים ההם אינם, ואני נתקעתי עם רגישות מחלייה לחיים ולבני האדם, משהו שכבר כנירא לא הפטר ממנו.. , לאהוב.. זה החט שלי!. ואני משלמת עליו היום.. , אבל גם רק השבוע נזכרתי.. טוב נזכרתי כבר לפניי יותר מי שבוע. שאולי יאפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ויאפשר לחזור להיות הילדה הקטנה והאדישה שהייתי, שבורחת מהחברה, בורחת מחמלה והאהבה. כבר לחזור להיות זו לא אחזור, אבל אולי המוות ינחם, יעביר את הכול.. .
זוכרת מחשבה שעלתה לי בראש רק לפני יומים.. זה הולך כך: חיים גחמה של רבים.. , מוות גחמה של יחיד. שאלתי את העצמי למה לי לא להיות אנוחית?, הרי הרבים הזבלים גם הקרובים וגם הרחוקים, בסופו של יום הולכים הביתה לחיות את חייהם לדאוג לעצמם, ואני זו שנשארת לבד עם הכאב. בלילות הקרים, הכול כך קפואים.. אפילו בקייץ! קפוא כול כך וקר . הסיפור שלך הזכיר לי את העברי, עבר בוא היו לי חומות רבים, חומות שהגנו עלי. היום אין. ברוב טיפשותי הורדתי את הגנותי ונתתי לעצמי לאהוב. את הגלגל לאחור יאפשר להחזיר!, ולכן זה ההווה שלי, הווה בוא אני שוקלת במוזניים את החיים והמוות, ממש כמו ששוקלים מה יותר טעים מה יותר מתוק מה יותר כבד. 10 קילו תותים, או הבטיח אחד שלם. עוד שוקלת לא יודעת.. נירא.. . שבתון נחמד שיהיה לך ולכול הקוראים
כיף לקרוא את מה שאת כותבת
רעיונות שלך יצירתיים. היממת אותי עם המראה עצמית
זה בכלל לא מה שהתכוונתי אבל לא אכפת לי כי זה רעיון מקסים.
לגבי כל מה שאמרת על המוות… אני חושבת שכשאתה באמת רוצה למות אתה לא מתחשב באף אחד. אם אתה לוקח אחרים בחשבון זה בגלל שאתה לא באמת רוצה למות. אני יאמר לך עוד משהו בשושו בסוד. אהבה לא כואבת. היא לא. אהבה זה כיף. זה כיף לאהוב הרבה יותר מהתחושה של להיות אהוב. הרי מה עדיף, עולם בו אתה לא חש אהבה אלה שחשים אליך? או עולם בו אתה אוהב את הבית מרקחת, את הגינה השכונתית, את הבת דודה, את הבית ספר, את הספר.. את השקיעה. זה עולם יפה וזה עולם שטוב לחיות בו.
האמת שזה גם מאוד מתקשר למסר הסיפור. המסר שאני התכוונתי אליו הוא די פשוט כמשמעו. לא קיים אדם שלא אכפת לו משום דבר, גם אם מדובר באבן. אין זו אומללות. אין זו אומללות לחיות לבד או להיות מוזר או ללא חברים, כל עוד אתה אוהב משהו הכל בסדר. אין אף אחד יכול להתעלות על זה. בעצם לכל אחד יש את ה"אבן" שמחברת אותך למציאות, לאהבה, לעולם החומרי יותר באמצעות הרגשות שלך- שלא תתעופף. דברים שחשובים לנו מכתיבים לנו איפה אנחנו, מה אנחנו עושים, סדר עדיפויות. בלי הדברים האלה שאנחנו אוהבים מה נשאר? הייתי אומרת לאכול גלידה ולחטט באף, אבל אפילו זה לא נכון.
הפואנטה שלי, היא שאם כואב לל זה בוודאות כלל לא מאהבה! כשאת אוהבת מישהו את לא צריכה שיאהב אותך חזרה, זה בכלל לא רחוונטי. זוכרת מה כתבתי על התינוק של הסיפוקים? שצריך להסביר לו שהוא תינוק וכך להסתכל לו בעיניים ואז הוא יפסיק לחשוב שמגיע לו כל דבר? זה זה בדיוק. אין שום דבר טהור בלרצות שיאהבו אותך או יעריצו אותך או יקדישו לך זמן. אלה רק סיפוקים. בלעדיהם אנחנו די בסדר באמת, אבל בגלל שאנחנו משוכנעים שאלה רגשות שקשורים באהבה ובדברים יפים אנחנו בוכים עליהם. לא פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני תינוק מפונק ואז לא כאב לי יותר חח כי הכל היה קשור לדחיית סיפוקים. יש לי קשרים עם אנשים שאני בכלל לא בקשר איתם. אני לא לבד כי הם לצידי אבל אני בכלל לא מדברת איתם. ויש אנשים שכל היום מקרקרים סביבי ומסיבים לי הנאות רגעיות לפעמים, אבל אין זה אומר שאני לא לבד איתם. אני אתן לך דוגמה. רוב הבנות בוכות כשמישהו לא אוהב אותן בחזרה. אני מכירה מישהו שאמר לי "זה בסדר. אני נהנה ממנה והיא לא צריכה להרגיש כלפי אותו הדבר בשביל זה. זה לא פוגע שהיא עם מישהו אחר. אני סתם אוהב אותה. באמת באמת אוהב אותה ושמח בזה. זה כיף. ואני לא מצפה ממנה לכלום בחזרה." וזה היה כל כך כנה שהפסקתי לנשום חח. לא ידעתי אם אני מאמינה לו אבל ידעתי שהוא מאמין בזה וזה מספיק לעשות את זה לנכון. היום על בשרי אני יודעת. אהבה זה לא משהו קדוש וחד פעמי. אני אוהבת את אמא ואבא ועדיין אעבור דירה מהם כי ככה טוב לי. אני אוהבת את אחים שלי אבל אינלי זין אליהם לרוב ואני גם לא מתעלפת כשאני רואה אותם. אני אוהבת אנשים וזה לא אומר שום דבר. אוהבת באמת חלק מהם. אני לא רוצה אותם לא צריכה אותם ולא כלום. אולי בסיטואציה אחרת כן הייתי רוצה להיות איתם אבל אם הם לא היו רוצים אז לא חחח אני לא אבכה שמישהו לא מלטף לי את הראש כמו שאני לא אבכה כשאני לא קונה גלידה כי שכחתי את הכסף בבית.
בעל מקקרררההה חחחחח כל זה מתקשר לזה שלא מזנה מה זה הדבר הזה שגואם לך סבל את צריכה לעצור ולחשוב עליו לעומק. להבין מי התינוק ולהביט לו בפנים. לפעמים זה לא תינוק שכואב, למשל כשמדובר בבדידות רגשית.
בכל מקרה קשה לי לעזור לך ככה. אם את רוצה לדבר בפרטי אני אשמח
תודה על התגובה שלך ושמחתי לשמוע ממך שוב. בדיוק אתמול התעוררתי באמצע הלילה וכתבתי 'איפה מור?!?' חחחח מצחיק
מור. מזמן לא שמעתי ממך.
כיף לראות אותך שוב מגיבה :)
אוליב. מה יש לי להגיד? מדהים. כמו תמיד.
ואני לא מרשה לך לקרוא לי חמודה.
זה גורם לי להרגיש כמו תינוקת. אם תגידי יקירה, מכוערת..
זה גורם לי להרגיש חשובה. למרות שאני בכלל לא כזאת.
ונחזור לסיפור הזה – אני לא מוצאת ממש פגמים.
זאת הכתיבה שלך, ואני נעשית עיוורת אחרי שאני קוראת קטע אחד כזה.
אין לי מילים. כל הביקורות שתכננתי לתת בהתחלה נעלמו לי.
בחיים לא אבין איך יש אנשים שכאלו טובים בכתיבה.
מה לעשות שאת מבינה ורואה הרבה יותר דברים ממה שאני רואה.
לך יש משקפיים צבעוניות, את רואה דרכן אחרת, יותר חד ושונה.
לי יש משקפיים לבנים, או במילה אחת : חרא.
חחחחחחחחחחחח טוב. סליחה
חחחחחחחחח אני לא חושבת שזה חרא. אני שמחה שנהנית ושמחה שאת חושבת שאני כותבת טוב. זה אומר המון. אין לך מושג חחחח אני ממש לא בטוחה איך להעריך את עצמי לפעמים XD תודה לך!
יובל.. תודה!. אני אוהבת אותך וחח. כמו שאמרתי כבר למלה האהבה היא אחד הבעיות שלי בחיים, מה שאומר שגם את. אלווי שהינו עוברות לקשר רציף יותר וקרוב. את פשוט טובה!, ועזרת לי קצת אוליי לסדר תראש. אני צריכה לחשוב, הרבה לחשוב. אני רוצה להיות איתך בקשר אבל אין לי איך, מייל זה כבר לא עובד. מחר.. נסי להתקשר אלי לטלפון, אולי יעזור לי לדבר איתך קצת. את יודעת כמה אני מעריכה אותך. לי אין תטלפון שלך, אבל לך ייש את שלי, ואשלח לך אותו שוב במייל ליתר ביטחון, אז בקשה תקראי מיילים אני שולחת. אם אני חשובה לך אז בבקשה תנסי להתקשר מחר. את באמת איך שהו מצליחה לעורר את ההיגיון שלי, ולגרום לי לחשוב שוב אם אני רוצה למות או לא. אז בקקשה אם תוכלי תתקשרי, כי נירא לי שזו הדרך היחידה שנתשר באמת באופן נורמלי. תודה
חחחח שם פרטי…. יש סיבה שאני אנונימית באתר הזה למען השם -_-
כן אני יודעת. אבל הרגשתי שאני חייבת לומר את שמך הפרטי הפעם. לא יודעת למה. אולי כי הרגיש לי קצת פלסתיק?. לא משנה אני בעצמי לא מבינה את עצמי חח
לא באמת קוראים לך אוליב? QQ אבל… אבל…
אני עדיין אקרא לך אוליב, זה פשוט… את, כזה.
אוליב.
פשוט אוליב.
זה הרגיש לי כמו אגדה, וזה היה מקסים. הזכיר לי את כל האנשים שמנסים למכור לעולם שלא אכפת להם משום דבר ומאף אחד, אבל לכל אחד יש משהו שהוא חייב להיאחז בו. עכשיו אני אלך לקרוא לי את שאר התגובות.
חחחחחח מור הרסה את הקסם בשם שלי XD בהתחלה הצחיק אותי שחשבו שאוליב זה שם אמיתי. המקור שלו זההשכתבתי סיפורים עליי וחברים ובשם הזה יש את אותיות השם שלי אז השתמשתי בו.
תודה לך על התגובה זה ממש כיף וחשוב לשמוע. לגמרי כאילו. גם הזדהיתי הם הצגובה.
ומור- אני מבינה. זה באמת פלסטיק
האמת היה לי קשה לחשוב שזה שם אמיתי [בישראל, בכל אופן] אבל את פשוט כזאת אוליבית שזה כבר עזב את ההיגיון והפכת לאוליב.
[חוץ מזה שיובל זה שם נפוץ מדי באיזור שלי והוא משעמם אותי מרוב שהוא נפוץ, רק בכיתה יש לי שתיים {למרות שעדן יש לי שלוש אז אולי היובליות במצב טוב?}]
אוליב זו את ואת זו אוליב מבחינתי, לאידעת, אוליבית כזו. [כמו שאני ליזה-יית כזו ולא אליזבת-יית]
מזכיר לי את יוקי.
חחחחח צודקת לגמרי
יאי אני עדיין זיתים!
הבעיה היחידה היא שאני שונאת זיתים.
[את יוצא הדופן שמוכיח את החוק, כנראה]