אדומה, צמודה, עם מחשוף עמוק.

היא פתחה את הארון וחיפשה משהו ללבוש לערב. בכל זאת, פעם ראשונה שהיא הולכת למועדון, היא צריכה משהו מיוחד. היא עלתה על הכיסא וחיפשה במדפים העליונים, ואז מצאה לפתע מאחורי ערמות בגדים ישנים, שמלה של אחותה, שנשארה שם כבר מלפני שנים – שמלה אדומה, צמודה, עם מחשוף עמוק. "זאת השמלה!" אמרה לעצמה. צלצול טלפון התנגן בחדר, והיא עוד לא ענתה כדי שתוכל לרקוד לצלילי השיר האהוב עליה.
לבסוף ענתה וקול צווחני נשמע על הקו "איפה את חתיכת משוגעת?! אני מחכה לך מתחת לבית שעות!!!" היא גלגלה את עיניה ואמרה "נו אז תעלי אני בדיוק מתלבשת!" וניתקה.
נשמעה דפיקה בדלת, היא סיימה ללבוש את השמלה במהירות ואמרה בקול מתגרה מבעד לדלת "מוכנה לראות את הדבר הכי מהמם שתראי בחייך?!"
"אם רק תתני לי להיכנס כבר נודניקית!!!"
היא צחקקה ופתחה את הדלת, חברתה הסתכלה עליה במבט ארוך ונראתה המומה.
היא לא הייתה בטוחה אם זו תדהמה טובה או רעה, ואז חברתה אמרה "לא נראה לך שזה מבגר אותך טיפה? את יודעת, את כולה בת 15, היא צמודה מדי, והמחשוף וזה..".
היא הסתכלה עלייה במבט מעוצבן ואמרה "מה נהיית אמא שלי פתאום?!"
"תעשי מה שבא לך…" חברתה אמרה.
"טוב נו בואי כבר אנחנו מאחרות!"אמרה "ביי אמא!" היא אמרה לפני שיצאה לאימה שישבה על הספה שקועה בטלוויזיה. "ההממהממ…" אימה המהמה לה משהו לא ברור "כן.. ביי"
הבנות החליפו מבטים מוזרים, צחקו ויצאו החוצה.
הן הלכו ברחוב, מישהו שרק לה בדרך, היא הרגישה טוב, אפילו המוכר בכניסה נתן לה את המספר שלו עם פתק ביחד עם הכרטיס למסיבה. אז מה אם הוא היה מכוער.
שתיהן נכנסו למסיבה, ולרגע, היה נראה כאילו כמו בסרטים, כשעברה בין האנשים, כולם הסתכלו עליה, אפילו איזה שני חתיכים שנראו בני 19, היא הייתה מלכת המסיבה!
היא ניגשה לבר ובקשה שני קולה לה ולחברתה, וכשהפנתה את ראשה ראתה שחברתה עסוקה כבר בריקודים, "בעצם תביא לי אחת" אמרה לברמן שקרץ לה ואמר "סבבה מותק. דרך אגב, אדום זה הצבע שלך" ואז קרץ שנית, היא צחקקה וניגשה לרחבה והתחילה לרקוד.
פתאום, הרגישה שני בנים נצמדים אליה אחד מכל צד ורוקדים אתה, היא הסתכלה וראתה שאלו החתיכים ממקודם שהסתכלו עליה כשנכנסה- הגבוה יותר מצד ימין, והנמוך יותר מצד שמאל.
'ככה זה במועדונים? זה נורמלי כאילו?' חשבה לעצמה 'טוב נו נזרום…'
היא המשיכה לרקוד אתם, ונדמה היא שהם מזיזים אותה לכיוון השירותים עם הריקוד שלהם, ואז היא הרגישה שמשהו לא בסדר, 'למה להם להתרחק מהרחבה?' חשבה.
"אמממ.. אני מעדיפה לרקוד לבד עכשיו.." אמרה בקול חלוש, הם לא ענו, והמשיכו לדחוף, טיפה יותר באגרסיביות אך עדיין תוך כדי ריקוד.
"אני אעדיף לרקוד לבד עכשיו" חזרה בקול תקיף.
"ההעדפות שלך לא חשובות כרגע" אמר הגבוה.
"אם לא היית רוצה את זה, לא היית מתלבשת ככה" אמר הנמוך.
"איך ככה?!" היא אמרה בטיפה בהלה כשהתקרבו עוד ועוד לשירותים, והיא לא הצליחה להימלט מהם.
הם כבר דחפו אותה, בלי ניסיונות ההחבאה דרך ריקודים.
"שמלה אדומה, צמודה, מחשוף עמוק.."
הם דחפו אותה באגרסיביות לשירותים, כשכל אחד מהם מחזיק יד אחת שלה. היא לא הצליחה לברוח, הם חנקו אותה עם גופם, היא ניסתה להיאבק אך הם היו חזקים מדי.
היא ניסתה להאשים את כל העולם בזה, את אימא שלה שלא הסתכלה על איך יצאה מהבית, את חברתה שלא שמה לב שנעלמה מרחבת הריקודים, את באי המועדון שלא שמו לב, או לא הקדישו מחשבה לשני נערים גדולים שדוחפים ילדה לשירותים, ואותם כמובן.
אך היא ידעה שזו לא אשמתם. זו אשמתה. וכשהבינה זו בעצמה, היא הרפתה את גופה, ונתנה להם לעשות בה כרצונם- הם הפשיטו אותה, כמעט היה נדמה שהשמלה רצתה לרדת, בגלל יתר הקלות שבה היא ירדה למגעם והם התחילו. היא הרגישה כמו חפץ, בובה, אבל כל הזמן הזכירה לעצמה, 'זו אשמתך, זו אשמתך, את הבאת את זה על עצמך'.
כשסיימו, נתנו בה מבט אחרון, ויצאו מבלי לומר מילה, והיא נשארה שם.
היא אספה את בגדיה, לבשה את שמלתה בחזרה ויצאה לחפש את חברתה.
"אני לא מרגישה טוב, בואי נלך הביתה" אמרה חלושות.
הן יצאו והלכו זו לצד זו בשתיקה 'בטח כאב ראש' חשבה החברה.
הן נפרדו בדרך, היא נכנסה לביתה, אמרה "היי" קטן לאימה ונכנסה לחדרה, פשטה את השמלה. היא קיפלה אותה בעדינות, עלתה על הכיסא, ושמה במדף הכי עליון בארון, מאחורי ערימת הבגדים הישנים את השמלה.
היא נכנסה למיטה, ונשבעה לעצמה, שלעולם לא תלבש עוד את השמלה האדומה, הצמודה, עם המחשוף העמוק.