אגם הברבורים

אגם הברבורים

תקופת המעבר שבין החורף והאביב הייתה היפה ביותר בשנה. הזמן בו נשמר האיזון, גם לזמן זעום, בין בהירותו משובבת הנפש של האביב וקדרותו השלווה של החורף. שמש חיוורת זרחה בשמים, ומשב רוח קריר פרע את שולי מעילו בזמן שעשה את דרכו אל האגם.
הברבורים אמורים לשוב בקרוב, הקרח שכיסה את פניו של האגם לבטח כבר הספיק להפשיר.
זה היה מהרגעים לו רבים ציפו בשקיקה בעיירתם הקטנה וחסרת הריגושים, ואכן אנשים רבים נהרו יחד איתו כדי לראות במו עיניהם את האגם המסתורי.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגיע אל האגם עם סוף החורף, וגם לא השנייה. פעמים רבות כבר יצא עם שחר מביתו וחצה את חורשת העצים העירומים, פעמים רבות חש בקרני השמש הדקיקות מסתננות בין הענפים הגבוהים ומלטפות את פניו בחום עדין, הוא הכיר את התחושות שהציפו אותו באותו זמן כפי שהכיר כל חלק נסתר של מעמקיי נשמתו.
אלו היו ימים שונים, רובם ככולם מלאי קסם, האוויר נשא עמו משהו שהוא לא ידע להסביר, וכלל לא היה בטוח שצריך. מספיק היה לראות איך נמשכו אנשים כה רבים אל האגם הזה, בזמן הזה, ולהרגיש את השילוב הנדיר בין מתח וחן, בין אלגנטיות וחרדה.
את תעלומת האגם הוריו סיפרו לו עוד כשהיה ילד. אז עוד התייחס לסיפור כעוד אגדה אורבנית, או משל. רק כשהתבגר הלך לבדוק את העניין בעצמו.
בכל ימות השנה שימש האגם משכן לעשרות ברבורים. המקום שימש בעיקר זוגות רומנטיים שיצאו לפיקניק, לא היה מקום פסטורלי מזה במרחק הליכה בעיירתם. למעשה, המקום כמעט עמד בניגוד מוחלט לשטח התעשייתי והאפור שסבב אותו. האגם למראית עין היה בצורת מעגל מושלם וקרני השמש שפגעו במימיו השתקפו כזהב נוצץ לעיניי המתבונן. מדרונות של דשא ירוק וצח התרכזו אל האגם שישב במרכזן, ועצים שעליהם הוורדרדים נשרו בעצלתיים מפעם לפעם עיטרו את האזור כאבני חן המשובצות בקפידה בכתר.
מה יכול היה להיות מסתורי במקום כזה? זו שאלה שעוברי האורח בעיירתם הרבו לשאול. אך הם לעולם לא יבינו, גם כשיסבירו להם זאת באטיות ובבהירות ככל האפשר. לא מספיק לחלוף באזור אביב אחד, ולא שניים, כדי להבין. כי יותר מהכול זה היה תהליך.
אומרים שזה קרה לראשונה בחורף של 1933. כמו כל חורף עזבו הברבורים את האגם שמימיו קפאו ושבו אליו עם בוא האביב. חדי האבחנה אומנם, או פשוט אלו שהיה אכפת להם, שמו לב שעשרות ברבורים לבנים חזרו, ואחד שחור.
בכל זאת, הברבור השחור לא ריגש במיוחד את התושבים. נכון, הוא היה אגרסיבי יותר, חסר מנוח, אך לא היה בכך די כדי להדאיג מישהו.
עד החורף שבא לאחר מכן האירוע נשכח כליל. אלא שבבוא האביב שוב חזרו הברבורים לאגם, ושוב גדל מספרם של הברבורים השחורים, הפעם שלושה.
אנשים החלו להתלחשש. לעולם לא ראו ברבורים שחורים באגם, ואומנם עדיין לא היה זה אירוע מרכזי שיש לתת עליו את הדעת בזמנים מתוחים כאלו, היו יחידים שהחלו להתעניין בתופעה. אחד כזה היה אלבארד שטינץ, נגר פשוט שהתגורר בעיירה כל חייו.
אלבארד עקב בקפדנות אחר הברבורים באגם, והשהגיע החורף ידע בדיוק כמה ברבורים לבנים עזבו וכמה שחורים.
באותו האביב כבר התפשטה השמועה, אלו לא ברבורים חדשים שמגיעים אל האגם. מה גרם לחלקם להפוך לשחורים? איש לא ידע. אך בכל אביב חזרו תושבי העיירה אל האגם המפשיר, מלאי תקווה, וראו את הברבורים השחורים הולכים ומשתלטים על הנוף.
האביב הזה לא היה שונה. הם התאספו מסביב לאגם, מבוגרים בעיקר, וחיכו בסבלנות. האוויר היה קר וכבד. כל העיניים היו מופנות אל אלבארד שעסק בספירת הברבורים שהאגם כבמלאכת קודש.
שקט מוחלט.
ראשו של אלבארד נד באיטיות לשלילה, ולמרות שאף אחד לא אמר מילה, הוא היה יכול לראות את האכזבה העמוקה על פניו של כל אחד ואחד מהצופים.