אבקת חלומות מנופצים

זה היה הבוקר הנורא ביותר בחייו של הארדי. הוא התעורר כרגיל, בדיוק בשעה שבע. הוא שטף פנים, צחצח שיניים; אם הרופא היה שואל, הוא אפילו היה אומר שהוא לקח את התרופה שעליו ליטול. את הבגדים הוא הכין יום לפני והם חיכו לו על השידה, מגוהצים ומקופלים. בקפיצה גורלית הוא השתחל דרך הג'ינס השחור ומיד לאחר מכן לבש את החולצה הלבנה. החליפה עטפה את גופו בחמימות כאשר השחיל את ידיו בשרווליה. הוא ניגש למראה כשעניבה אפורה בידו וקשר אותה במיומנות.
תמיד לצחצח שיניים לפני שעונבים את העניבה. חשב בשביעות רצון.
הוא הספיק לאכול את הארוחה הכי חשובה ביום ולשתות את הדבר השני הכי חשוב. מיד לאחר מכן יצא הארדי מבעד לדלת הכניסה. את רוב הזמן במעלית הוא בילה בקונפליקט פנימי שמא הוא נעל אותה או לא.
במין השלמה עם מה שעתיד לבוא הוא התהלך בהחלטיות בחניון התת קרקעי. אנשים רבים בגילאים שונים עשו את דרכם, כל אחד למכוניתו. היה מין קוד לא רשמי שככל שהסנטר מורם יותר גבוה, כך המשרה יותר נחשבת. הארדי נענה בחיוב לאתגר ותהה כמה אנשים שרוצים לברכו בברכת בוקר טוב הוא פספס במהלך חייו בשל מראה ה'אני יותר מדי חשוב ועסוק מכדי לדבר איתך'.
הנסיעה למקום עבודתו הייתה קצרה ומחוסרת רמזורים. ברגע שנכנס למתחם העובדים המפואר עצר אותו אדם שמעולם לא דיבר איתו. הוא היה לבוש בדומה להארדי, היה לו שיער שחור מסורק בתשומת לב ועיניים חומות וגדולות.
"אתה הארדי בק?" שאל האיש בעודו מתנשף בכבדות.
"אכן." ענה הארדי, בעודו מנסה להריץ בראש אפשרויות רבות למטרת השיחה.
האיש התיישר ולפת בחוזקה בחולצתו של הארדי, שראה את הבהלה בעיניו.
"גייל. גייל ת'ורן." הוא אמר בקוצר נשימה והטה את ראשו מטה. "הוא נעלם."
"מה זאת אומרת נעלם?" שאל הארדי וכיווץ את עיניו.
"בכל יום שלישי אתה מסיע אותו לכאן, נכון?" שאל האיש.
"אמת."
"יום שלישי זהו היום בו אני מבקר את אמי בבוקר. זאת הסיבה שהוא זקוק לך." אמר האיש והסדיר את נשימתו. "כל יום, בשעה שבע וארבעים בדיוק, גייל מחכה לי מחוץ לביתו. היום לא ראיתי אותו שם, אז החניתי את הרכב ודפקתי בדלת הבית. אף אחד לא פתח. מסתבר שהדלת לא הייתה נעולה, אז נכנסתי פנימה. בתוך הבית ראיתי דפים על הרצפה, כלי מטבח שבורים, טלוויזיה דלוקה ואת החתול הג'ינג'י שלו. אבל לא את גייל."
להארדי עברו הרבה דברים בראש, אך הבולט שבהם הייתה העובדה שהוא מעולם לא חיבב את גייל. הוא היה בחור נחמד, על זה לא ניתן להתווכח, אך הארדי תמיד ראה בו אדם צעיר, חסר יכולת ועצל. הסיבה היחידה שהוא לקח אותו בימי שלישי למקום העבודה הייתה, שהכומר בכנסייה אתגר את השומעים לעשות מעשים טובים בזמן הקרוב.
"וקיווית שאני אדע איפה הוא, מן הסתם." אמר הארדי וניסה להסתיר את הבוז המסוים בקולו.
"אתה צודק."
"אז צר לי, אך לא ראיתי אותו." אמר וקרא את השם על התגית של האדם מולו. "ותגיד… בלייק. שאלת אנשים אחרים?"
"כן, את כל מי שראיתי." ענה בלייק והניד בראשו. "דיברתי עם מרגרט, השותפה שלו למשרד, היא לא ראתה אותו. לפי הרישומים של תגי העובדים הוא גם לא נכנס למתחם. אני ממש דואג. אתה בטח מכיר אותו, הוא היה מכור לסמי הזיה בעבר. הוא סיפר לי השבוע שהפסיכולוגית שלו מרוצה מההתקדמות ושהוא נקי כבר מעל שנה. מה אם… מה אם הוא חזר לזה?"
הארדי לא ידע את זה. למען האמת, הוא לא ידע על גייל דבר מלבד זה שהוא גר לבד ועובד כאן. הוא מעולם לא ניסה לפתח איתו שיחה, גייל רק הקשיב למוסיקה במהלך הנסיעה הקצרה. זה עצבן במעט את הארדי, שכן גייל מעולם לא הביע תודה.
"אני… אני מוכן לעזור." המילים יצאו מפיו כאילו לא הייתה לו שליטה עליהן.
בלייק הניח את ידו על כתפו של הארדי. "תודה."
הוא החווה לכיוון החניון. הם פתחו בריצה, חולפים על פני עוברים ושבים רבים. באותו רגע, הבין הארדי שאנשי הייטק לא נועדו לרוץ. היה זה אמנם מרחק זעום, אך הג'ינס והחליפה, בתוספת החום הלוהט והעובדה שלא רץ מאז התיכון, לא היטיבו עמו.
"אתה רוצה שניסע באותו הרכב?" שאל הארדי והניח את ידיו על ברכיו, שואף ומתנשף.
"כן, אני חושב שעדיף כך." ענה בלייק וסרק את החניון במבטו. "בוא איתי."
הארדי עקב אחריו עד אשר בלייק הצביע על רכב מנהלים שחור.
"היכנס, אני נוהג." הוא אמר והחווה אל המושב ליד הנהג.
הארדי פתח את הדלת והתיישב בפנים. לרכב היה ריח חזק של אקליפטוס, ככל הנראה מעץ הריח שהיה תלוי מן המראה הקדמית.
בלייק התניע את הרכב ותמרן במיומנות בין המכונית. הם יצאו מהחניון, הארדי הצטער כל כך שלא הביא את משקפי השמש שלו.
"אתה רוצה שנחפש בבית שלו קודם?" שאל.
"כן, לא חיפשתי ביסודיות מקודם." אמר בלייק בעודו מבצע פנייה חדה שמאלה. "נחפש בכל המקומות שהוא עלול להחביא בהם חומר. אם לא נמצא שם כלום, נבקש מהמשטרה לאתר אותו דרך מספר הטלפון שלו."
הארדי הנהן. לא עברו רגעים רבים עד שהם הגיעו לרחוב בו גר גייל. בלייק החנה את הרכב ושניהם יצאו ממנו.
הבית היה בית פרטי קטן, מוקף גינה לא מטופחת וגדר חלודה ורעועה. הם התקדמו אל עבר הדלת על שביל עשוי אבני טוף. בלייק הושיט את ידו אל ידית הדלת ופתח אותה.
מראה הבית היה כמו שבלייק תיאר, עשרות דפים מפוזרים על הרצפה, כלי מטבח מנופצים בסלון, טלוויזיה דלוקה על ערוץ ההיסטוריה. לא הייתה בבית נפש חיה פרט להארדי, בלייק והחתול השמן והג'ינג'י שפתח בריצה אל עבר מסדרון ברגע שנכנסו.
"הארדי, אני אחפש פה, אתה תחפש באחד החדרים בהמשך." אמר בלייק והתכופף לאסוף את הדפים מהרצפה.
הארדי נכנס למסדרון צר שבסופו שתי דלתות, אחת לחדר השינה ואחת לחדר האמבטיה. הוא פנה שמאלה, לחדר בו הייתה מיטה גדולה וארון מצידה הימני.
הארדי ניגש אל הארון ופתח אותו, הוא היה מלא עד אפס מקום בבגדים לא מקופלים. הוא הושיט את ידו פנימה, מצפה לנורא מכל, אך למזלו נתקל רק בחלק הפנימי של הארון.
הוא העיף מבט אחרון בחדר השינה, אך לא ראה דבר שיוכל להוביל אותו למקום מוצאו של גייל.
הוא יצא אל המסדרון ואמר בקול רם, "אין שום דבר בחדר השינה פרט לבגדים על המיטה וארון בגדים. מצאת משהו?"
"הדפים האלה, אלו דפים שהפסיכולוגית כתבה על המצב שלו." הוא שמע את בלייק נאנח. "כל דף מוקדש לביקור, הם די מפורטים. מסתבר שהוא נמצא אצלה כבר שנתיים, הולך אליה פעם בשבוע. ממה שקראתי, היא מרוצה. אבל הדף האחרון הוא משבוע שעבר, יום שני. היום יום חמישי. או שהדף מהשבוע פשוט לא נמצא פה, או שגייל הפסיק ללכת לפסיכולוגית."
הארדי החל להרגיש סימפטיה כלפיו, הוא החל להבין כמה החיים שלו לא פשוטים. הוא הבין שהמשרה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לגייל.
הוא פסע לכיוון חדר האמבטיה, בעודו שומע את בלייק ממשיך לפשפש בערימת המסמכים. הדלת הייתה עשויה עץ וצבועה בצבע כחול בהיר, הארדי הושיט את ידו אל עבר הידית על מנת לפתוח אותה. היא חרקה במעט.
החדר היה מסודר יותר ביחס לחדר השינה. מראה גדולה הייתה תלוי מעל לכיור, שעליו היו כמה מיכלי סבון מלאים למחצה.
הוא סרק את המקום בעיניו, אך לא מצא דבר.
"בלייק, אין כלום גם כאן." צעק. "מצאת משהו?"
"לא." שמע את קולו של בלייק. "אני חושב שאני אתקשר למשטרה, שיאתרו את המספר שלו. הוא לא יכול להיעלם סתם ככה."
הארדי נאנח, אך לפתע קלט את האמבטיה בזווית עינו, היא כוסתה על ידי וילון בצבע לבן תואם. הוא הילך אל עבר הוילון, על מנת להסיט אותו.
אוי לא. בבקשה לא. חשב ברגע שנראה כמו נצח, בעודו חושף את מה שמאחורי הוילון.
גופתו של גייל ת'ורן התבוססה במים מהולים בדם, ראשו שעון על הקיר. בצדו החשוף של הראש היה חור, שנגרם ככל הנראה מהאקדח שאחזו ידיו הלבנות כסיד.
הארדי התמוטט על ברכיו. הוא הביט בפרצופו חסר ההבעה של גייל.
"ב-ב… בלייק…" המילים בקושי יצאו מפיו, הוא הרגיש את הדמעות עולות. באותו רגע, הארדי שכח מהכל. גופתו של גייל שאבה ממנו כל אגו ואמונה קדומה שהוא אי פעם החזיק בבעלותו.
"מה?" שאל בלייק מהעבר השני של המסדרון.
"אני… אני מצאתי אותו." קולו של הארדי נשבר באמצע.
הוא שמע את בלייק רץ וצועק בעודו פורץ לחדר האמבטיה. הארדי לא היה צריך להסתובב כדי לראות את ההבעה על פניו.
"לא…" הוא פרץ בבכי.
שנים הביטו בגופתו המרוטשת של גייל דקות ארוכות.
"סמים…" לחש בלייק. "מה שהם עושים לאנשים. הם יכולים לשבור אותך, לעוות כל תפיסה אנושית. הם ירסקו לך את החיים אם אתה לא תעשה את זה קודם."
הארדי עצם את עיניו. הוא שמע את הטלפון של בלייק מצלצל.
בלייק קילל וענה לשיחה.
"כן, זה הבחור מקודם." אמר, מנסה לחנוק את הבכי. "אתה לא צריך לעדכן אותי, מצאנו את הגופה בבית."
הארדי הסתובב. הוא ראה את העיניים של בלייק נפערות.
"אה… אני לא יודע מה לומר." אמר בלייק בתדהמה. "אכפת לך להגיד לי מה הכתובת בשנית?"
בלייק הנהן. הוא ניתק את השיחה ובפרצוף קפוא אמר, "הטלפון שלו נמצא במכולה בקצה השני של העיר."
"אתה אומר שהוא נפטר מהטלפון שלו? אבל למה?" שאל הארדי.
"לא, הארדי." ענה בלייק בקול רועד. "אני חושב שהוא נרצח."