אבקה של טוב.

תמיד אהבתי את הים.
את הכחול הצלול, את הגלים הגבוהים שמתנפצים מהר מאוד, ואת ההרגשה המדגדגת של המים שנוגעים בכפות רגליי על שפת החוף.
אבל הדבר שהכי אהבתי בים, זה הנוף המשתקף ממנו. מפליא אותי לחשוב שבאופק, שם רחוק, יש מקומות אחרים. יש אנשים אחרים, חיים אחרים. ברגעים קשים יש לי אמונה סודית, שמעבר לים יש אנשים מזהב. להם לבבות פועמים, עיניים נוצצות, שמחת חיים. בכל בוקר אנשים מחייכים אחד לשני, ואפשר לבכות משמחה ולא רק מעצב. יש אהבה מתמשכת, כזו שאף אחד לא יוכל להרוס, או אפילו לנגוע. כזו שמתחילה ואף פעם לא מסתיימת, כזו שהדמעות זולגות בזכותה, ולא בגללה. אולי באופק יש אנשים טובים יותר. אולי שם, רחוק, יש אבקה טובה כזו, שהופכת כל אדם ליצור טוב יותר. אולי בכל בוקר, אנשי העיר מתעוררים ושמים עליהם את האבקה, אבקה של טוב. אולי מחלקים שם תרופות של חיוך בחינם, או כרטיסי רגשות בלי שהמלאי אי פעם ייגמר. אולי שם אין בולמים, אין משטרה. המחשבה הארורה על הוצאת הבולם מהרקה השמאלית, גורמת לי לרעד. מי שעושה את זה, הוא כמו שם קץ לחייו מתוך בחירה. הפעם האחרונה שמישהו חייך אליי הייתה רק בשנה שעברה, כאשר אחד השכנים העשירים שלנו קנה תרופת חיוך. לאחר שהוא נטל את הכדור, במשך כל היום הוא חייך, והייתי יותר מדי בשוק מכדי לבחון את החיוך. ניסיתי גם לחייך, אבל זה לא הלך. זה לא הולך לאף אחד. ובגלל שאין כמעט עשירים, אז אף אחד לא מחייך.
כנראה שחיוך, צריך לבוא עם הרצון לחיוך.
והבולם, שנשתל לכל אחד מאיתנו ברגע לידתו, בולם את הרצון הזה.
הרשויות הוציאו מאיתנו כל שבריר של רגש, והשלוחות האין-סופיות שנשלחות מהרקה השמאלית אל מערכת העצבים ע"י הבולמים, בעצם גורמות לעובדה שהבולמים ממלאים את עבודתם, ושולטים בצורה נוראית על מערכת העצבים של כל אחד מאיתנו.
רגליי קמות מבלי משים, כבר מאוחר.
תמיד אהבתי את הים.
אחזור הנה מחר.