אבנים עגולות

מתעורר לפנות בוקר, מפנה את האבקנים מזרועות הפרחים. משקה את עצמו מי צוף ורודים. שמיים מתכסים דוק ערפל. לילה יורד במקום אחר. אי-שם רוח קרה רעה נושבת ביינות לגלים שוצפים, ואוניה מטלטלת בין הרי הים הגבוהים. אבל הוא פה, בין בתי אבן חשופים. מקמט את האבנים. נותן מזור לכוכבים הבלתי נראים. שומע קול צפצוף רחוק של ילדים עפים, ועף איתם למקומות רחוקים. שם הוא יכול להשקות את מי הגשמים במי הסחלבים, ולעורר את רוחות המתים. ענן כבד מטיל מלמעלה תחושה מטושטשת של עור ועצמות, ואבק דרכים שעוד לא שקע במדבריות דיונות כבדות. מסלסל שיערו מעלה ויוצא אל הבוקר, לחכות שבעל המכולת ימכור את מרכולתו, והוא ייהנה מקצת סוכר בתוך דמו. האבנים העגולות חולפות ברחוב על מקלות הליכה, ופרחים גדולים אדומים שעלעליהן נעים מתבדרות ברוח הקרה. מוכר המכולת מגיע ומופתע לראות את מיכה יושב מרווח על אבני הדרך הסדוקות, בוהה בעננים, מחייך חיוך הוזים. מה לך בבוקר כזה מוקדם, עוד זמן לארגן את הסחורה ולפתוח את הקופה. כך אומר המוכר, ומיכה מחייך. קח לך את הזמן, איש טוב, כי מה לנו אם לא הזמן, ומה שהוא טומן בחובו. מוכר המכולת פותח את הדלת הכבדה ומארגן את סחורתו ופותח את קופתו וסופר את כספו, ומיכה עוקב אחר עכביש הטווה את קוריו בפרצה בגדר אבן ישנה מתמוטטת. השמיים חולפים אטיים-אטיים, ורוחות הכפור איתם, ומיכה נכנס ואוסף את מוצריו אותם הוא מתעתד לקנות. הרבה בקבוקי קוקה-קולה, והרבה בירה לבנה, סוכריות טופי וסוכריות שוקולד ועוגות קרם ומסטיקים ורודים. הדלת נפתחת ונכנס איש זקן שרוצה כך הוא אומר רק כיכר לחם להאכיל את נכדיו. הוא יוצא עם הלחם בחיפזון, ומשאיר טיפות מים על האריחים שנשרו ממטרייתו. הלחם היה מחכה, אבל הרעב מכרסם, אמר מיכה למוכר שעשה לו את החשבון. מיכה שילם במטבעות של זהב ונחושת, ויצא לכרסם את הטובין על שפת הים שנפתח לא מכבר. בשצף גלי הים המיתמרים מעלה על פני שדות ים כחולות זהובות, ודגים עדיני סנפיר המשתכשכים ביינות לחלזונות ים טורפים. נדמה שהים פתח את פיו, והוא עוד יאמר את דברו, הרהר מיכה בינו לבינו, שתה מהקולה, שתה מהבירה, וכרסם את מתוקיו. גם השמש הקרה חפצה להאיר בטוב את שמי התכלת, אך הקיץ רחוק כל-כך, הרהר מיכה שוב. ערפל לבן טיפס מהים ועטף את החוף בצמר גפן לבן אוורירי. רוח משוטטת קרבה מכיוון מרוחק של החוף, בירכה את מיכה, ופתחה עמו בשיחה. מה לך מיכה כי אתה עומד עירום בלב ים ואין לך אף עוגן וסירת הצלה? הלו השמש גבוהה בשמיים ולה לא תגיע כל עוד היא מוסתרת בבליל עננים של ערפל. מיכה חייך וכבש את פניו בתוך בגדיו, ואז הרים את מבטו וחייך אל הרוח חיוך רחב ואמר – הזרועות נמתחות, אבל איש אינו רואה מלבדי, וטוב לשבת על שפת הים כשהים נושק לחוף ומתעלס באהבים עם חול זהוב זה של כיסופין. הלו ידעת גם את, רוח, את מצנפת הרוחות המהתלת בכל, ולכן לא תוכלי לומר שלא היה ניסיון למגר את אפרוריות החיים. הרוח חייכה. היה ניסיון, גם היה, היא אמרה בטוב לב, אך לאן הוא מוביל? כשהדרכים נגמרות לומדים להתפשר ולמצוא את הדרכים הצנועות אבל הנכונות. כך ידע מיכה ולכן לא אמר דבר, והרוח התרחקה עם רוחות הכפור בטיולה הקטן על החוף, ומיכה הביט הרחק אל האופק, שם השמש נושקת את גלי הים.