אבוקה קרה

לחשוב עלייך, בכל שבריר שניה בה המצית נדלקת והאש שבוערת משקפת את הלהבה שבפנים,
לא נכבית, לעולם לא מתכלה.
והסיגריה נאכלת עם המשבים הקרים. הליבה שלה אדומה, נאחזת, עד המציאות – מכה ונשברת,
נכנעת לעולם קפוא, נשאבת אל תוך ריקנות. חיוורון של מוות.
היא איננה. ואני עוד כאן, חיה ונושמת, חושבת עלייך ואתה רחוק. חושבת עלייך ואתה וויתרת על החיים, איתי. על החום והביטחון, על העתיד כפי שראינו אותו מבעד לאותה המשקפת.
שנים חולפות ומבעד לכתף אלו עדיין אנחנו, נאבקים על עוד יום כדי לשרוד, בין כל המבטים החוקרים. הפנים ששופטים והביטחון העצמי הרעוע שהולך ומתפוגג…
"אנחנו נהיה בסדר, אני מבטיח."
אבל מעולם לא אמרת שתקיים זאת במרחק של אלפי קילומטרים מהלב שבי. מהרגש, מהדמעות…
מה בדיוק הבטחת לי בחיבוק שלך, כשאחזת בי חזק, כשכל כך פחדת מהרגע בו תצטרך להרפות.
"נסיכה אף פעם לא יודעת שהיא נסיכה."
אבל על נסיכה נגזרו חיים שלמים של דאגה ומחוייבות כלפי האנשים שלה. אולי לא רציתי לדעת.
"אני כאן איתך".
למה לא אמרת מה יהיה עלי לעשות כשלא תהיה כאן יותר?
ואני אבודה. כורעת תחת העומס של להכיר ולהסתדר עם אנשים שלא מעוניינים לחבב אותי, לדעת מי אני באמת. לקלף את השכבות הרבות כל כך בהן כרכתי את לבי, על מנת שלא ייפגע שוב.
"אני פוחדת מהרגע בו כבר לא נהיה יחד".
אמרתי אז, לוחשת את הסוד הגדול של הפחדים שמכרסמים דרכי, על אוזניים שמתעלמות מהרגש השקוף אליו אני מנסה להתכחש.
"למה את חושבת שזה אי פעם יקרה?"
למה באמת חשבתי שנגיע למצב הזה כשהייתי בטוחה כל כך באהבה שלי אלייך?
אולי כי ראיתי את הנולד. אולי כי למרות הכל ראיתי את מה שכולם אמרו ללא הפסקה סביבי.
ואולי כי באמת ובתמים פחדתי…
לא נתתי לך תשובה.
היית צריך לדעת. היית צריך להכיר אותי, טוב יותר מכל אחד אחר בעולם הזה. כי גם אתה ראית את אותה הנקודה הזעירה הזו באופק הולכת וקריבה, נהפכת ומתגבשת לכדי אותם ימים מכוערים ואכזריים שהעבירו בנו טלטלה, שבסופה של תקופה, הרגו בנו חלק שלעולם לא עוד יחזור להיות אותו הדבר.