אבוד בתוך הקולות-

כולם מדברים. כולם אוהבים לדבר, וכולם עושים זאת באגרסיביות.
"אני לא אוהב לשמוע אנשים מדברים. זה מבלבל אותי."
"למה זה מבלבל?" היא שאלה והביטה אל תוך עיני.
נאנחתי בשקט. כבר אמרתי שאני לא אוהב לשמוע אנשים מדברים, אז למה להכריח אותי לעשות זאת?
"יש לך אוזניים רגישות? בגלל זה אתה שומע כל צליל כאילו הוא חזק יותר ממה שהוא?" היא שאלה. עיניה לא משו משלי.
"לא. האוזניים שלי לא רגישות."
"אז למה אתה לא אוהב לשמוע אנשים מדברים?"
"כי זה מבלבל אותי." אני אומר בשקט.
הבטתי מבעד לחלון הפתוח, שווילונות תכולים ודקים התנופפו בשוליו ברוח החמימה.
"למה זה מבלבל?" היא שאלה שוב, וניסתה למשוך את תשומת ליבי אליה.
"בחלומותיי אני הולך במקום מואר. השמש מאירה, הדשה זע ברוח חמימה שנושבת. הכל שקט. בשלב מסוים, אני אפילו לא מצליח להבחין מתי בדיוק זה קורה, אני רואה שמולי יש כתם שחור. ממש על השביל."
"ומה זה הכתם השחור?" היא שואלת בסקרנות.
"בהתחלה אני לא יודע, ואז אני מתקדם. כשאני מגיע אל הכתם השחור, אני רואה קבוצת אנשים. פחות מעשרה, אבל יותר משבעה. אף פעם לא ספרתי."
"ומה האנשים הללו עושים?"
"הם מדברים." אני אומר במן כעס מעורב בעצב ותסכול.
"על מה הם מדברים? הנושא מכעיס אותך?" היא שואלת ומעבירה את רגלה הימנית מעל רגלה השמאלית בסיכול.
"אני לא יודע על מה הם מדברים. המילים לא מובנות."
"הם מדברים חזק?"
"לפעמים כן, ולפעמים לא." אני עונה בפשטות.
"ומה אתה מרגיש?"
"בחלום כל מילה שהם אומרים היא כתם שחור בשמיים. השמיים מתחילים להשחיר, עד שלא רואים אותם יותר, ואז הכתמים השחורים של המילים מתחילים להשחיר גם את הדשא, ואת העצים, את הצבים והחלזונות האיטיים, ואת הרוח אני כבר לא שומע, כי האנשים מדברים."
"ומה אז?"
"אז אני אבוד."
"מה זאת אומרת?"
"המילים הכתימו את הכל. ואני עומד במקום חשוך, לא רואה דבר. אני לא יודע לאן ללכת, אם עלי להתקדם, או אולי בכלל לחזור אחורה, או ששמה הסתובבתי בשלב מסוים, ואז עלי ללכת בכלל לצדדים."
"אתה לא רואה דבר?"
"אני לא רואה דבר. אפילו את עצמי אינני מצליח לראות מבעד למילים. הדבר היחיד שנשאר בחלום זה הקולות של האנשים המדברים. כל אחד זורק מילה לא מובנת אחרת אל האוויר, ואז כולם מתלהמים ומתרעמים, ואני אינני מבין על מה. הקולות מגיעים מכל מקום, מאחורי, מצדדיי, מלפניי, מעלי, תחתיי, ואפילו בתוך אוזניי. אני מרים את ידיי, שכן הן עדיין מחוברות על גופי, אף על פי שאיני רואה אותן. אני מנסה לאטום את אוזניי, אך דבר לא עוזר. הקולות נמצאים בתוכי. חלקם צועקים, חלקם לוחשים, חלק מהקולות גבוהים וחלקם נמוכים."
"וזה מבלבל אותך?"
"כן. הקולות מפריעים לי לחשוב, מפריעים לי לראות, מפריעים לי לשמוע את השקט שאני כל כך רוצה לשהות בתוכו."
"החלום נפתר? בסופו אתה שוב רואה את הנוף?"
"לא. אני מתעורר."
"וניסית לבקש מהאנשים שמדברים ללכת למקום אחר? אולי שיפסיקו לדבר וינסו ליהנות מהנוף שאתה כל כך נהנית ממנו?"
"לא. אני לא אוהב לדבר. אני אוהב את השקט שלי, ולכן לא אפגע בשקט של אחרים."
אני עוצם את עיניי ונשען על הספא שעליה אני יושב. אני מרפה את אברי גופי ומנסה להתחבר אל השקט שלי. היא שותקת גם כן, מבינה מה אני מנסה לעשות. שנינו שותקים, ואני? אני אבוד בתוך הקולות של עצמי.