אבודה בסופת כוכבים

הצעדים הרחוקים והתכופים בקושי נשמעו על המדרכה המלוכלכת של חיפה, בלילה השקט והמוכר. החושך עטף את הרחובות, הפנסים המהבהבים לא מפריעים לחוזקו הבלתי נשלט. בכי צעיר ונוראי, הדהד במעלה הבניינים הגבוהים, שצלם התמזג באפלת הערב. סופת כוכבים התמזגה בערפל הקפוא, ושקט עמם את צלילי הרשע. עיניה נפקחו במהירות מפתיעה, שכן לא היה דבר שיעיר אותה, חוץ מדמיונה הסוער ומחשבותיה האובדניות. היא חשה שטבעה, נחנקה למוות בידי הצללים שגיחכו בנבכי נשמתה. טפרים דקים שרטו את פניה, צלקות דיממו מירכיה, שבילי דמעות נחרטו מליבה. בכל פעימה היא צעדה, ממשיכה בדרכה המזוגגת, רצה קדימה, לעבר מטרה אחרת. החלטות חשוכות פנים, זכוכית מנופצת מבפנים. היא שברה את המראה, אל הצד האחר. כנפיה נשברו, נוצות ארגמניות נמרטו, הסורגים ננעלו, חלודים ומלוכלכים, כולאים את החלומות שלא מתגשמים. הזמן נגמר, הדקות של החוטאים, כולם יבערו, באש שבפנים. הניחו את ראשכם על הכרית, הרחובות לא בטוחים, התחבאו מהאנשים. כלשונות בוערים, מהפכה קסומה, חיות ללא תחפושת ושדים ללא קיץ ימים. הירח הוא האב, השמש האויב, היער הוא הבית, חלומות הם הכאב. ברחו אל האפלה, האור הוא אכזרי, הוא יחשוף את לבכם, יזמן את צלכם. פרשו את הכנפיים השבורות, חשפו את הניבים, נהמו בלחישה רמה. מלאכים נופלים, לא אנושיים, חשים את הכאב של אחרים. נהר התהיות הרצופות, גלי הצלילים הרועשים, מי ההבנה הרגועים. תנועותיה חדות וקשות, גופה כואב וקר. ראשה מסתחרר במעגלים, תמונות מטושטשות, זיכרונות מבולבלים. תמימות רכה כשלג, אך תבונה מדוכאת כקרח. תקוותה נשחטה ממזמן, יחדיו עם אושרה הפשוט וצחוקה הצבעוני. חיוכיה מזויפים, מדממים ומעוותים. פסיעות חסרות כיוון, לבבות פצועים ופועמים, כולנו נבלע בסוף, אל תוך לוע המוות, אל סופת הכוכבים. עכשיו כולם יודעים, כולם מבינים. מקומה כבר מובטח, בין שעמום וסורגים, ללא חלונות או נופים, ללא אושר או חיוכים. חסרי כוח ומרוקנים, כך נחים היצורים, כלואים ועגומים, מוכי יגון וסובלים, בין סורגי השיפוט. לצד השמש הם עומדים, בעין האש והשרפה, אך טובעים מן הגלים, קור שולט בעצמותיהם. הצטרפי אל הסופה, קראו הכוכבים, צרחותיהם מהדהדות בין קירות הבניינים החיוורים. בסופה אין מחשבות, אין דמעות או כאבים, אנחנו רק מסתובבים, רק צופים, עיוורים. הצטרפי אל הסופה, אין אויבים או חברים, ימים חולפים, פשוטים ורגילים. חסרי דעות, ללא אורות, לא שומעים, לא רואים, לא מחייכים ולא בוכים. הצטרפי אל המתים, אל סופת הכוכבים.
השמש אז עלתה, מוחה את החלום, מעירה את השדים, מעירה את המפלצות. החדר מלוכלך, החלון פתוח לרווחה. כנפיים מדממות, קירות חיוורים, זכוכית שבורה וחיוכים חשוכים. הוילון מוסט, השקט מחריד, צרחות אילמות, מנעול חלוד ופרוץ, סורגים מעוקמים. הילדה נעלמה, תמימותה מאחור, תקוותיה תלויות על המדפים המאובקים. המרצפות שחורות, מוכתמות בטעמי הטירוף. זיכרונות מטושטשים, כרית רטובה מדמעות כהות, שקט בוער לצד עיניים עקורות. נשמתה גזורה, רסיסיה מפוזרים על המדרכה, התינוק עוד בוכה, הפנסים מהבהבים, והיא מביטה, בחדרה השקט, ילדה אבודה, בסופת כוכבים.