אבא

הסימנים הכחולים נטפים דם. דם אדום, דם חם. הוא אומר שזה מאהבה,שהוא דוג לי. איך הוא יכול לדאוג לי? אחרי שנים של הזנחה, אני לא בטוחה שהוא בכלל מעוניין בי. הכאב החד שאני מרגיש כשזה קורה שוב. שוב חבלי העור המשתלשלים ממטה הפלדה כזנבות חתול, שוב הצעקה. שוב המבט, ואז ההכאה. זה כואב. כשהסימנים השחורים בעיניים מגיעים, אני מבין שהוא הגזים הפעם. אני עכשיו חושב שזה הסוף, זהו. אין אותו, את מקלו, לא זנבות חתול שמתקשקשים, ולא אני. בעיקר לא אני. אני יאבד לנצח, לנצח נצחים. הוא אמר הלוואי שזה יקרה כבר, הלוואי שלא הייתי מתקיים מההתחלה, הוא לא רצה. הוא בכלל לא רצה אותי, והצעקות האלה, שוב הם קורות כל הזמן. הוא צועק, הוא אומר שמה שהוא עושה יביא לעתיד טוב יותר בשבילי. אבל אני יודע. העתיד היחיד שהוא מצפה לי הוא קבר. קבר ומצבה, שבה הוא עצמו יחרוט, שהוא שנא אותי. הוא לא היה צריך בכלל אותי. אני לא הייתי צריך אותו. לפעמים אני תוהה אם גם אני רוצה שזה יהיה הסוף, שאני פשוט יאבד. אולי, אבל לפני זה אני רוצה להגיד רק מילה אחת.
אבא.