אבא, הרגתי אותה?

אבא, הרגתי אותה?
היא איתך עכשיו, האם היא למעלה?
אתה תוכל לספר לה שלא התכוונתי, שהעולם גרם לי לאבד שליטה, לגמרי?
אבא, תאמר לה שאני מצטערת, בבקשה, תספר לה שהידיים שלי לנצח יהיו מלוכלכות בדם אדום כהרס, אך שקוף, חסר צבע.
הו, אבא, כשאני מביטה בכוכבים אני תוהה מי יכולתי להיות אם לא הייתי עושה את זה, אם הייתי נשארת אפורה ולא נותנת לצבעים המעורבלים לסחרר אותי.
אבא, אני אשמה, אני רעה, אני מזויפת,
אתה תוכל לספר לה? כי אני באמת מצטערת, אני כל כך מצטערת.
אבא, אתה מביט עלי לפעמים?
אבא, אתה נמצא בשמיים תכולים כתקווה?
אבא, אתה גר על הענן הלבן ההוא, שפעם אמרת לי שעליו גרים המתים?
אבא, אתה כועס עליי?
כי אם כן זה בסדר, גם אני כועסת על עצמי.
אבא, אתה חושב שתוכל להבין אותי?
אולי לא, כנראה שלא,
הרי אתה תמיד אמרת לי לא להיות מזויפת, לא לוותר על עצמי בשום מחיר.
ואני באמת מצטערת שהרגתי אותה.
אני באמת מצטערת שהשארתי בי רק את החלקים שנכונים לחברה סביבי, שהרגתי אותה בתנועה אחת ומהירה, ללא טיפת רחמים, רק בשביל להיות חלק.
חלק מן העולם, חלק מן החברה, חלק מהצבעים המתערבלים סביבי.
וויתרתי על עצמי, אבא, הרגתי אותי.
אני מניחה שהיא כבר עלתה למעלה, כי היא לא חיה בתוכי יותר. הזיוף השתלט עלי.
האם אתה תוכל לסלוח לי, אבא?
האם אי פעם אוכל לסלוח לעצמי?