לב חצוי

הוא קם משנתו בשעות קטנות של בוקר כהרגלו.
-"בוקר טוב יקירתי" לחש לאישה ששכבה לידו במיטה ונישק אותה בזהירות שלא להעירה. יצאה מחדרם למקלחת, החליף בגדיו. רענן וער לחלוטין התגנב לחדרם של ילדיהם. חיוך רך קרן על פניו. "הם שוב כולם יחד" חשב הוא ונראה מאושר ממחשבותיו. נישק בלחי את שתי בנותיהם, סידר להן את השמיכות, הזיז את ראשו של בנם הקטן אל הכר ונישק גם אותו. "יום טוב שיהיה לכם"- אמר בשקט ויצאה מחדר. שוב נכנס לחדר שינה והתבונן באישה שלו. היא ישנה שינה מתוקה של לפנות בוקר, כל כך יפה, כל כך נחשקת, כל כך אהובה וכל כך שלו. הוא התקרב למיטה ונגע בשיערה. היא פקחה עיניה וחדר התמלאה אור או לפחות כך היה נראה לו. על פניה הופיעה חיוך עדין.
"אתה כבר הולך?"- היא שאלה, למרות שידעה את התשובה מראש.
"אני חייב לזוז אך הייתי מעדיף להישאר איתך עוד" הוא ענה לה בכנות. גם זאת היא ידעה.
היא קמה דקות ספורות אחרי שהוא הלך. ימיה דומים זה לזה ולימים של נשים רבות בעולם. היא אישה מאושרת מאוד, אשה אהובה ואוהבת, אמא מאוהבת בילדיה ומתפללת בשבילם בכל נשימתה.
גם תפילותיה דומים לאלו של רוב הנשים בעולם, אך חיה בליבה תפילה אחת שהסתירה אותה מכולם.
פעם ניסתה להסתירה גם מעצמה, ניסתה להשתכנע שאין לה זכות לתפילה על איש רחוק וזר, שחייה מושלמים וזה רק זיכרון מנדנד שיעזבה עם הזמן. צריך פשוט לחקות בסבלנות עוד קצת, עוד קצת… אך בכל בוקר כשהיא מתעוררת יחד איתה מתעורר בליבה איש רחוק וזר. כן בהחלת היו רגעים שהיא כמעט לא הרגישה בו וחשבה שבאה הגאולה. היו ימים שבהם שמו לא הואר במוחה אפילו פעם אחת. אך ימים חולפים והוא מופיעה שוב. "שלום הנצחי שלי" מברכת אותו היא אז וצלו של עצב ימי ביניימי מכסה את מבטה.
היא ניסתה הכול: לשכוח, לקלל, לגרש, לשנוא… ונכשלה בכל ניסיונותיה… היא קבלה באהבה את כישלונותיה אלו, עמוק בלב היא אף שמחה שהוא לא עוזב, בפינות מוסתרות של ליבה היא איחלה שלא יעזוב לאולם. היא אהבה את כאבה.
גם בבוקר הזה איש רחוק וזר התעורר יחד איתה. הוא היה עד לכל מלחמות נפשה, לשלותה, דאגותיה, סיפוקיה, גאותה. היא דיברה וחלקה עמו הרבה. רק שלא ידע זאת, לא שמע, לא הרגיש…
היא אשת איש נאמנה ותומכת, אוהבת את בעלה ואת ביתם אשר הקימו יחד. היא לא תוותר היא תמשיך. רק ערפל כסוף ילווה אותה כל חייה.