פגע וברח

פגע וברח
סיפור קצר מאת זאב אופיר

הקולות שהקיפוהו סביב נשמעו כעולים ממעמקי ביצה טובענית, צמיגה ואפלה. אורות שריצדו מעליו סינוורו את עיניו אותם התאמץ לפקוח ללא הצלחה. מישהו לידו זעק ללא הרף "אחות, אחות, אחות". דקות ארוכות כנצח נע בין הכרה מעורפלת ועילפון חסר תחושה. קבס שעלה בו לפתע גרם לו להקיא על שמיכת בית החולים הירוקה שעטפה אותו.

אט אט פג הערפל. מחשבתו הלכה והצטללה הלכה והתבהרה. הבין פתאום שהוא בבית חולים והזעקות שהוא שומע עולות בעצם ממנו אלא שקולו לא נשמע. פיו ושפתיו חרבים, לשונו דבוקה לחיכו וגלי כאב אכזריים מפלחים את גופו, מחלחלים מקצה בהונותיו לשורשי שערו. "מים" לחש בקול ניחר, "מים".

שכב על אלונקה, אורות נאון בוהקים מעליו, מסנוורים את עיניו. מסביבו המולת בית חולים וריחותיו. איש גדול מימדים וקרח בחלוק ירוק גוהר מעליו ושואל לשלומו. "איפה אני" הצליח ללחוש חרש. "בבית חולים" השיב האיש. " נפצעת בתאונת דרכים כשרכבת על אופניך. נותחת כבר. אתה ותהיה בסדר אל תדאג" האיש החליק קלות את אצבעו על לחיו והסתלק. שוב שקע בדימדומים, ספק מכאב ספק מחומרי ההרדמה, צולל אל מעמקי עילפון מבורך.

איש קשה יום הוא. שנים רבות נוהג להשכים קום ויוצא רכוב על אופניו להביא פרנסה לביתו. מתנהל בכבדות בדרכים האפלות של טרם זריחה. גשם ורוח, שרב וסופה לא הרתיעוהו. לא נענה להפצרת משפחתו לנסוע באוטובוס. "הכביש מסוכן" אמרו. "סע באוטובוס". אבל הוא בשלו, מתנהל בעקשנות על אופניו החורקים, החלודים.

כשהתעורר שוב, כבר היה במחלקה. אחות בלבן עסקה במרץ בהידוק השמיכה סביב גופו הדווי, עוטה הגבס. אשתו ישבה לידו מתיפחת חרישית. גבר מוצק במדים כחולים פנה אליו בקול רך אך סמכותי. "אדוני, אני חוקר את התאונה בה נפצעת. האם תוכל לענות על כמה שאלות ולספר לי עליה?"
"אשתדל", ענה חלושות, "אבל אני כמעט לא זוכר דבר"
"מצאו אותך מוטל בצד הכביש פצוע קשה וחסר הכרה. הביאו אותך לבית החולים. כנראה שנפגעת בתאונת פגע וברח. האם תוכל לספר ולהוסיף לי משהו על זה, פרטים נוספים כלשהם לחקירה".
עצם עיניו ונאנח מנסה לשוא לדלות רסיסי זכרונות ממעמקי השיכחה. "רכבתי על אופני לעבודה, לחש. שמעתי מאחורי מכונית מתקרבת במהירות ושוב איני זוכר דבר". "רכבת על אופניים"? שאל השוטר מקמט מצחו בתמהון, "לא מצאנו אופניים במקום. זה בהחלט מוזר ודורש בדיקה".

השוטר אסף רשימותיו והלך לדרכו. שוב עטפו העילפון . הדמויות סביבו הטשטשו. הבהקי זכרונות קלושים ופזורים החלו צפים ועולים לתודעתו באיטיות, קופאים במוחו תמונה אחר תמונה כבסרט אפל המוקרן באיטיות מרגיזה, מסגרת אחר מסגרת. פתאום זכר את חריקת הצמיגים, את המכה ואת הנפילה. זכר את הדומיה הנוראה שהשתררה סביבו. זכר עצמו מוטל מרוסק על הכביש באפלת הבוקר הצוננת. זכר איש קרח, גדל מימדים, גוהר מעליו בפנים אחוזות אימה ומלטף את פניו קלות באצבעו. "אתה תהיה בסדר גמור, אל תדאג" לחש צרודות והסתלק במהירות מהמקום. שמע טריקת דלת וטרטור מנוע מתרחק. וכן, זכר גם את תחושת החדלון והבדידות האיומה טרם אבדה הכרתו.