מלכת השכבה

מעיין, מלכת השכבה, תמיד יודעת לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. אפילו כשזה מגיע לענייני
בנים.
אתמול, הגיע ילד חדש לבית הספר. מעיין, שחברותיה אמרו לה שהוא חנון, ושלא כדאי להסתובב
איתו, רצתה לבחון אותו מקרוב. משהו בו הקסים אותה.
בשקט בשקט, בלי שאף אחת מחברותיה רואה אותה, הלכה מעיין אל הילד החדש, רון.
"היי. אני מעיין. הבנתי שאתה חדש כאן, נכון?" שאלה מעיין.
"כן." אמר רון. "עברתי לכאן לפני שבועיים ביחד עם משפחתי ואנחנו עדיין לא סיימנו לפרוק את
הארגזים." צחק.
"כן.." אמרה מעיין בחיוך קטן. "טוב… אני צריכה ללכת לשיעור. הנה המספר שלי.. תתקשר
לפעמים." אמרה והלכה.
רון, שבניגוד לשאר הבנים שאיתם היתה מעיין בקשר, לא היה שבוי בקסמיה והלך משם כאילו לא
קרה כלום.
למחרת בבוקר כשהגיעה מעיין לבית הספר, ראתה את רון עומד עם כמה בנות.
מעיין הרגישה משהו בוער בתוכה. היא לא ידעה מה זה והחליטה פשוט להתעלם מזה. אך ההרגשה
המשיכה ואף גברה.
"מה זה?" שאלה את עצמה. "זה קורה כל פעם שאני מסתכלת עליו. אולי.. אני מתאהבת בו??"
חשבה ונבהלה מעצם המחשבה. "לא. לא יכול להיות. את, מעיין, מלכת השכבה, יכולה להשיג כל
אחד שאת רוצה ואת לא צריכה איזה 'חנון' שיהיה איתך."
"מעיין?? מעיין את פה?" שאלו חברותיה.
"מה? אה כן. מה שאלתן?" התנערה ממחשבותיה.
"אוף לא משנה.." אמרה שירה, חברתה הטובה. "את באה לשיעור?"
"אני תכף אבוא. אני הולכת רגע לשירותים." אמרה והלכה משם.
כשהגיעה מעיין לשיעור ראתה שהמקום הפנוי היחיד היה ליד רון. היא התיישבה במקום ורק
התפללה שהשיעור יגמר כבר.
כשהשיעור נגמר ומעיין יצאה מהבניין לכיוון ביתה, עצרה אותה שירה.
"היי." אמרה מעיין.
"מה עובר עלייך? את לא מתנהגת כמו עצמך." אמרה שירה.
"למה את חושבת?" גיחכה מעיין.
"כי אני מכירה אותך מגיל חמש אולי?? מעיין מה קורה איתך?"
"מה זאת אומרת? כלום לא קורה איתי." היתממה.
"נו, באמת. בפעם האחרונה שהתנהגת ככה זה היה כשעומר נפרד ממך." אמרה שירה בשקט.
"טוב נו.. אם את חייבת לדעת, זה רון." אמרה. "עכשיו אפשר ללכת?"
"לא! ממש לא! שבי ותסבירי לי ה-כ-ל. כל פרט ופרט." אמרה שירה.
"טוב טוב בסדר. אז ככה.. נכון שאמרתן שהוא חנון ולא שווה כלום אבל ברגע שהסתכלתי עליו
הוקסמתי. משהו בו עורר בי עניין. אז.. החלטתי לבדוק את זה מקרוב. ובאתי אליו ודיברנו קצת והוא
לא נראה לי שונה משאר הבנים חוץ מהעובדה שהוא לא התרפס לרגליי והתחנן שאני אציע לו
לצאת…" אמרה ועצרה כדי לקחת אוויר.
"ו…? נראה לי שמעיין הקטנה שלי שלא שמה על אף אחד הולכת ומתאהבת…" אמרה שירה בקול מתוק.
"ואני לא אוהבת את זה." הוסיפה בתקיפות.
"נכון, גם אני לא. אבל נראה לי שבגלל שאנחנו מ'עולמות שונים' אנחנו נמשכים. אני לא יכולה
להסביר את זה. אבל כאן הבעיה." אמרה.
"מה?" שאלה שירה.
"אם אני אציע לו לצאת המעמד החברתי שלי ירד כי אני יוצאת עם 'חנון'. אם הוא יציע לי לצאת ואני
אסכים גם המעמד החברתי שלי ירד ואני לא אצליח לנפנף אותו כמו כל אחד אחר. אבל אם אני
אשאיר את המצב ככה ולא אעשה כלום אני אמות מההרגשה הזאת בתוכי." אמרה.
שירה שתקה לרגע ואז אמרה:"ואז מה אם המעמד החברתי שלך ירד? מישהו יכול להגיד לך מה
לעשות או עם מי להיות? לא! זאת הבחירה שלך ושלך בלבד. ואת צריכה להבין את זה. תציעי לו
לצאת מחר ונראה מה הוא יגיד. בינתיים אל תגידי לאף אחד כלום. אוקיי?"
"אוקיי." אישרה מעיין.
יום למחרת ניגשה מעיין אל רון.
"היי." אמרה.
"היי מעיין."
"אממ, רון. תגיד אתה עושה משהו היום בערב? אתה רוצה לצאת איתי?" שאלה.
"וואי מעיין. ממש לא נעים לי. הייתי שמח אבל דניאל הציעה לי בבוקר. מצטער." אמר והלך.
"גם אני מצטערת" אמרה אבל אף אחד לא שמע.
בהפסקה שאחרי שירה ניגשה אל מעיין. "נו?? ספרי ספרי!" אמרה בהתרגשות.
"הצעתי לו.." פתחה מעיין.
"ו…?"
"הוא אמר לא." אמרה וצנחה על הספסל.
"אוי מעיין. לא נורא. יש בנים אחרים ולא צריך להיות בבאסה בגלל מישהו שאפילו לא מעוניין. יודעת
מה? בואי היום נצא למסעדה בערב רק שתינו."
"אוקיי." אמרה מעיין.
בערב הגיעה מעיין למסעדה וראתה את שירה.
הן התיישבו והזמינו.
כמה דקות לאחר מכן ראתה מעיין את דניאל ורון נכנסים למסעדה.
לאחר שסיימו לאכול, הלכו לרחבת הריקודים. שירה הלכה עם מישהו שהציע לה לרקוד ומעיין
נשארה לשבת.
"רוצה לרקוד איתי?" שמעה קול מאחוריה.
היא הסתובבה וראתה את רון.
"אני?" שאלה.
"את רואה כאן עוד מישהי?" שאל רון.
"אממ, לא. מה עם דניאל? לא היית איתה?"
"כן אבל היא אמרה שזה לא בשבילה כל הקטע הזה אז היא הלכה."
"אני מצטערת." אמרה מעיין במבוכה.
"אין לך על מה להצטער. לא את אשמה. אז? את רוצה לרקוד?" שאל והושיט את ידו.
"בשמחה." צחקה ולקחה את ידו.
והם רקדו כך, משך זמן ארוך שנדמה כמו נצח.