אני אוהבת…

אני אוהבת…

אני אוהבת את מבטך כשאתה מלטף בו ברוך את לחיי, וכאילו במקרה ובלי כוונה גולש לשערי. בזהירות נוגעה בכתפי ומחבק ואוסף את כולי אלך , מגן אלי מפני כל. אני אוהבת את חיוכך. חיוך בסימן שאלה. לאולם לא ניתן להבין מדוע הנך מחיך, אולי משהו הצחיק ויכול להיות שפשוט מאוד טוב לך ולכן אתה מחייך. אני אוהבת את קולך קצת נמוך בגוונים עדינים של בס.

אני אוהבת את קולך כשאתה לוחש לתוך שפופרת צמודה "בואי!".

ואני באה, לא, אני רצה, וברגע זה אינני זוכרת דבר, אני לא אזכר אפילו בשמי עד שאתה לא תבטא אותו בקול.
אני רצה מהר ככל שאני יכולה, אני רצה, אנשים החולפים בדרך מפנים מבטם אך אינני רואה את מבטם הטוה: "לאן רצה ריבה היפה, מרסקת עקבים, ולא רואה דבר מסביב?"
כעת לא משנה ששנינו כבר לא פעם הבטחנו זה לזו להפסיק עם הפגישות שלנו, שאני ואתה אלפי פעמים נדנו בראשינו "בהבנה עמוקה" כשדיברנו על היחסים שבינינו הבלתי אפשריים . לא משנה ששנינו אמרנו שהם לא יובילו לשום מקום… ושזו לא אהבה בכלל…
אני רצה אליך. הנה עוד מאה צעדים ודלת, דלת שמאחוריה אתה. עוד ממש מעט ואוכל לראות אותך, לחוש ריחך,לגעת בך.
אני עומדת על המדרגה האחרונה. דלת פתוחה לרווחה. אתה מחכה! כמה רב העונג לדעת זאת! אתה מחכה לי! אין בי רצון לדבר, לשאול או להבין…
אני כולי ענן ענק צמא למגע ידיך. אני בוערת כלפיד ממבטך וקופא ממחשבה שאולי יבוא יום שבו לא אוכל לראותך עוד.
אתה מנשק, מלטף,בעדינות ורוך גולש על כתפי, כפות ידיך החמימות מרגיעות אותי. כמה נעים לענות לנשיקותיך. אני לא עוצמת עיניים כשאנו מתנשקים, אני אוהבת לראות להבות בעיניך. ניצוצות ירוקים לוהטים, זיקוקים משתוללים בתוכך ומשתקפים בעיניך כמו אורות בוהקים בחלונות בתים שמסביב לכיכר החגיגה.
אתה נושא אותי על ידיך לחדר הסמוך ,ברכות מניח על המזרן, נושם את שיערי.הם כעת לבושיי היחידים, ובזהירות ובשקט אתה מסיט אותם הצידה ומביט אלי בערגה. עיניך מדברות עם עיני. אני שואפת את ניחוח גופך, זהו ניחוח אהבתי…
אנו שוכבים ומביטים בתקרה. אתה עולה על מרפקך, מביט לתוך עיני. מבטך שואל. עניתי בנד ואנו שבים להיות גוף אחד.

עוד זמן קצר אלך, תלווה אותי לדלת. בעוד ימים ספורים נפגש ונדבר על שום דבר. תומר שאלי לחשוב על יחסים רציניים המובילים לחופה, בית וילדים…

רק קולך שאי אפשר שלא לזהות, שוב יבטא "בואי!"