הנאצים, היהודים ועוזריהם

ולמרות הכל, הקשיים, הבכי, הזונות, הנאצים, היהודים ועוזריהם, דבר עוד לא כשל. התפקוד הכללי מעט כושל. די קשה להיפטר מעוזריהם של אלו. הם תמיד שם. יש כאלה שיקראו להם בשמם המשני, העם.
זנח את אלוהים. העסקה הזו כבר לא תקפה, לפחות לא לגבינו. 'מהוט אפשר להתנתק' אז מאלוהים לא?
אנחנו מחוץ לעניינים כבר ממזמן. איבדנו את זה. אנחנו הם עוזריהם. יש נאצים, יהודים, אמריקאים, אמריקאים שנבדלים בצבעם, מקסיקנים, אתיופים, דבר לא מתחלף מלבד עוזריהם. המסגרת שם, אנחנו רק ממלאים את התמונה. הם ההפך מעלוקות, למעשה, הם הראשונים להקריב את עצמם בכל מצב שהוא. הם יוותרו על השאיפות שלהם, האינטלקט, ההגיון, השכליות, הכל. על הכל הם יהיו מוכנים לוותר. הם העוזרים. הם פראיירים, אנחנו פראיירים. יש מידה מסויימת של הוגנות בדבר הזה. לרוב את העוזרים לא ממהרים לעלות למשפט, מצד שני, על אלו שניזקקו לעזרה לא מצליחים לשים את היד. ככה יוצא שעולם שלם של פושעים לא נכנס לכלא. ולמה שייכנסו? מה ההבדל בין קבוצת משוגעים שהולכת ברחוב לבין אחרת שנמצאת מאחורי סורג. אני מתקשה להכיר בהבדל.
אז ככה, השמועה בקרב דיירי הרחוב אומרת שיש אלוהים חדש. קשה להגדיר אותו, מאוד קשה. אני משוכנע שזה בגלל שאנשים לא ניסו מספיק. המדענים ממשיכים לדפוק שעון במעבדות שלהם בשביל לפתח את הטכנולוגיה הבאה שתנפץ לכולנו את התקווה. מה הם מציעים לנו כל המדענים האלה? אני לא רואה את החכמה וההגיון שיש בהם אם הם מסוגלים לקחת מאנשים קטנים, קשיי יום, חסרי כל, שחורים ויהודים כאחד את מעט התקווה האחרונה שנותרה בהם. למה להגיד שאין אלוהים, למה? אני לא רואה מדענים באמריקה טוענים שאין סנטה קלאוס, למה לא לוקחים את זה ככיוון חקירה. התעסקות טפלה ובזוייה בתפילתם האחרונה של מעט העם שעוד מניח פתקים בינות סדקי הקיר הדומם. זה לא הוגן. לי אישית, זה נראה כמערך תעמולה ראשוני בהיותם רוצים לתפוס שליטה בכל הנוגע לעובדות. הם בריונים של ממש. הם חיות. זה לא חכמה מה שהם עושים. הם רק עשו וי בעניין הזה. הכי קל זה להטריד את החלשים. הם לקחו מושג מסויים, שלא נכנס לקטגוריית החוקים שהם עצמם המציאו ופשוט קבעו שהוא אינו קיים. שיילכו להזדיין!
גם אני, לרוב, לא מאמין באלוהים, אבל אני לא לוקח את זה משאר העם. טיפה טיפה הם מטפטפים לתוך הוויתם של המאמינים ומטילים חורים של אי שפיות במוחם. תנו להם את זה.
בדיוק נכנס ילד מבעד לדלתות העץ החומות והגדולות, שלפי הערכתי את משקלם, לא אמור להיכנס דרכן. לצידו של הילד מתנוענעת, מתוך הבעת חמלה גדולה כלפי השיכורים במקום, אמא שלו.
ראיתי תנועות של שפתיים, ועל אף המרחק, הגיעו אלי גם רסיסי קול.
הילד שאל את אימו: "לאן הולכים? אמא? מסריח פה. לאן הולכים"?
"אני לא יודעת חמוד, ננסה להתקשר לאבא, הוא תמיד יודע את הדרך".
"איך הוא תמיד יודע את הדרך, אמא?"
"הוא מבין את הדרך".
"ואת לא מבינה את הדרך?" שאל הילד.
"אני מבינה אותה פחות", היא אמרה. "אבא ממש מומחה".
ההבעה של הילד הייתה מלאת סיפוק, למרות שאפילו אני לא הבנתי מה משמעות הדברים שאימו ענתה לו, הוא רק שמח לשמוע את מה שהוא כבר ידע, אבא שלו מומחה, ותותח וגדול. הוא אבא שלו.
המחשבות משתכשכות ומתגלשות להן על גלי הבירה שנכנסים תוך כדי ירידתן בגרון האין סופי של המחשבה, ואני חושב על מזלם של האבות. איזה מזל יש לכל האבות האלה שהילדים שלהם יאהבו אותם תמיד. הם יעריצו אותם, יאדירו, ויכבדו בכל מחיר. גם לאב השיכור העייף והטיפש ביותר יש ילד שאוהב אותו.
הם עכשיו בדרכם החוצה לאחר שיחה, שנראה שכשלה, עם האב. הילד נשען על גזע עץ רקוב. כך כולנו לפעמים מוצאים את עצמנו נשענים על גזע רקוב. אני לא מדבר על אחד שלחם בקרבות, ייבש ביצות, ובסופו של דבר נרקב והיה צורך לגדוע את ידיו ורגליו ממנו, אני מדבר על סתם גזע שנרקב בשל הזמן ולאחר חיים שניתנו לו על ידי אבותיו שייבשו את מה שהיה אמור להיות הגאולה של כולנו.
ככה זה בחיים, לכולנו יש משענות מסוימות. נדירים האנשים שלא הייתה להם משענת ובכל זאת שרדו, בטח שלא בימינו, לא לאחר שהעלמנו את המשענת האוניברסלית, שנקראת, גם, אלוהים. היופי במשענת לא נמצא בחוזק שלה, אלא במשקל הסמלי שלה, להבדיל מהמשקל הסגולי, שאינו חייב להתקיים כלל וכלל. כך יכול אדם למצוא את עצמו נשען על עץ רקוב. אני משוכנע שכרגע יש מן הספקנים שמרימים גבה שמאלית, בטרם יאמרו שלעץ יש משקל סגולי. לכן ניקח משענת אחרת.
בית קברות, בית למשענות. ישנות או חדשות אין זה משנה, בשלב זה או באחר שיבוא בזמן הקרוב הן ירקבו. אנשים הולכים לאותם בתי- משענות כדי להישען מעט. אני מאמין שמטרתם העיקרית היא לקבל מעט כוח לאחר שנים של עמידה שפופה שניכפת עלינו בידי היום יום היומי שלנו. גם אם לכמה דקות, כולל נקוי הקרמיקה מהאינטיפאדה שהקרמיקה נקלעה אלייה באם מתחתייה קבור עדיין עור ולא רק עצמות, שם, רבים, מקבלים את כוחם. בפועל אנחנו הולכים לקבל כח ואף עזרה, במקרה הטוב, מערמה של עצמות, וזה רק בתנאי שזה שנקבר שם נהג לצרוך הרבה סידן. וזה היופי, פה הוא נמצא, לקבל השראה וכח ועזרה ולהישען ולנוח, על ידי סמלים. אנחנו מייצרים לעצמנו סמלים ונותנים לדברים רקובים וגמורים סגולות שאנו מאמינים שיעזרו לנו. כמו אומנים, כותבים, מלחינים, זמרים שמאמינים שהם מקבלים את המוזה והכח שלהם מסמים ואלכוהול, זו המוזה של אנשי ההגיון.
שיזדיין המדען הצבוע שהולך לקבר של אביו.