פקק תנועה.

היא עקפה את המכונית הקטנה בריצה. איזה פקק נוראי.
היא רצה, ורצה, ורצה. רצה כאילו רדף אחריה רוצח. רצה כאילו רצתה לברוח. רצתה לברוח.
הריאות שלה התפקעו. היא רצה, ורצה, ורצה, ולא יכלה לנשום. הריאות שלה לא עמדו בעומס. הלב שלה לא עמד בעומס.
היא גרמה לצלקות העמוקות ההן, שבגללם היא הייתה פגיעה כל כך עכשיו. היא גרמה להן, גם אם בעקיפין. היא גרמה לכאב, לדמעות, לעלבון, לשנאה. היא עשתה את כל זה.
היא רצה, ורצה, ורצה. היא לא עצרה אפילו לרגע. היא רצה, ורצה, ורצה, ואף אחד לא הביט לעברה. היא רצה, ואף אחד לא שאל איך, וכיצד והיכן.
היא רצה, ואף אחד לא שאל מדוע.
והיה לה כל כך הרבה מה לספר.
הדמעות עלו בעיניה. דמעה אחת ירדה אל הלחי, ונכנסה אל תוך הפה. היא טעמה את הדמעה. מלוחה, כמו הים. ברגע שהדמעה הזאת התמוססה והתערבבה עם הרוק, היא נעצרה. היא לא יכלה לראות יותר, הדמעות הסתירו הכל. היא בכתה, ובכתה, ובכתה. היא התיישבה, והמשיכה לבכות. בצד הכביש. הפקק כבר חלף, והמכוניות נסעו במהירות. מכונית, ועוד מכונית, ועוד מכונית. היא זעקה לשמיים, ראשה מוטה אחורנית. היא בכתה, ובכתה, ובכתה.
ואף אחד, אף אחד, לא הביט לעברה.

הפצעים הם שנראים. לדמעות אף אחד לא מקשיב.