אנשי- סופרמן

אני משערת שפעם במהלך ההיסטוריה אדם פשוט אחד אמר שהוא שמע את הצליל הטהור והיפיפה ביותר בעולם. אני משערת שהוא התכוון לצליל הבכי הראשון של תינוק שזה עתה יצא מרחם אמו, או לצליל צחוק מתגלגל של ילד חייכן. ובכן, לכל שחור ישנו גם לבן. ולכל צליל טהור ויפיפה יש צליל מחריד ונוראי מנגד. היום גיליתי איך הוא נשמע. סמוך למיקומי הגיאוגרפי התרחשה תאונת דרכים. נערה צרחה במלוא הגרון. צעקה שלא שמעתי עד כה.צעקה שמתחננת שהכל ייעצר ויפסק עכשיו! צעקה שהופכת את הביטוי "מפלח עצמות" לחי ובועט.
אנשים רצו לעבר מקום התאונה. אנשים שהם יודעי דבר, אנשים שבוודאי בטוחים בעצמם עד כדי הרגשה גיבורית על טבעית- שהם בטוח ידעו איך לעזור. אנשי סופרמן, כך אני מכנה אותם. תמיד רציתי להיות כזאת, תמיד רציתי לרוץ לעבר מקום התאונה ולהרגיש עם עצמי טוב, שאני עוזרת, שאכפת לי מהסביבה. קשה לי לנתח את הבעת הפנים של האישה שחלפה על פני בריצה לעבר הנערה, ואת פניה הצלחתי לקלוט בשעה ששעטה כרוח סערה. פניה הביעו הבעת שמחה, עד כמה שזה ישמע מוזר, הבעה שאומרת שסוף סוף הגיע הרגע שאליו ייחלה, שבו תוכל להוכיח את הסופרמניות שלה במלוא עוצמתה. או שזה היה מבט ביקורתי, שאומר איך זה ייתכן שאנשים נוהגים בצורה כזו בכביש, ומה יהיה עם העולם, ואיך המדינה מושחתת כל כך? או שהחיוך בקצה הפנים בכלל היה חיוך אמתי, אנושי, דואג, כזה שבאמת אכפת לו, ללא אינטרסים. אהבה אמיתית לאדם לא מוכר שנמצא במצוקה. חיוך כזה, שגורים לי לתהות אם גם בי מסתתר סופרמן שרק מחכה לנערה במצוקה שתופיע.