״פתיתים״

בכל ערב הורידה מעלייה ולבשה שוב את בגדיה המחויטים.
רוחצת את גופה העייף,
צובטת את שריריה הכואבים.
מנגבת את שערה הנושר.
מברישה את כאבייה.
מברישה בסתר, בעצב,
את הלולאות שלא יקשרו לצמות סבוכות שלעולם אבל לעולם לא תוכל לפתוח.
כמו שלעולם היא לא תוכל לדעת
מה קושר לה את הנשמה
צמות צמות, ורע לה.
בידייה הרועדות חופן שערותייה,
נספרות אחת ועוד אחת ובעינייה ״ דמעה נכונה״
וידייה נחלשות, מתעייפות.
נזרקת אל מיטתה ומלטפת את ראשה.
״שערות דרכן הטבעית להתפזר ולהשאיר עקבות, אך לעולם לא תוכלי לדעת״
והכאבים הכאבים שלא נדע
אני לא מבינה הראש שלה קשה כמו ראש של כורדי.
והיא מתנהגת כמו אישה רכה ועדינה
שטוב לה וחייה את חייה בשלווה.
ובינתיים כינים אוכלות לה את תאי הצמיחה ומשנות לה את הצבע של היום והלילה,
והיא לא אכפת לה.
מבחינתה נולדה לסבול.
לא מתעקשת לחיות חיי אמת מה שיש היא מקבלת.
לפחות לנסות לטפל.
היא צריכה להרפות מעצמה,
אני אומרת לה!
היא גם לא ממש רוצה למות.
היא מבולבלת ונאכלת בתוך עצמה,
לא משתפת אף אחד.
והצמות הצמות בגוף שלה מנשירות שיער, הרבה שיער!
נראה לי שהיא יודעת שזה חמור.
והיא מתעלמת.
היא בטוחה שהיא תבריא לבד,
מהאמונה שלה כנראה.
יום אחד היא לא תוכל לתפקד מרוב שדה של פתיתים חיים שמסתובבות לה בתוך הגוף ומולידות את ילדיהן בחדרייה הפנימיים.
מה בסך הכל ביקשתי מימנה שתהיה יותר אכפתית כלפיי עצמה תלך לרופא,
תקבל משהו לכאבים, לבלבול,
להרוג את הפתיתים ולעצור את הילודה.
ולעזעזל שתצא כבר מהבית.
למען השם, אני כבר השתגעתי,
היא לא נורמלית,
שנים שהיא מסתגרת בבית
ובתוך עצמה.
כמו איזה כיפוד זר בחורף
שפוחד להדקר מהקוצים של עצמו
ועד שהוא סוף סוף מוציא את הראש שלו הוא נבהל מהצל של עצמו,
וחוזר חזקה לתוכו.
כבר בשנה הראשונה שלה הקמטים תפסו את מקומם
וחרטו בעמיקות שחטו את יופייה
את עדינותה ורוך פנייה.
ומבפנים שלא נדע טורף רע.
בילתי נראה ״ימחשמו״
טורף בחזירות את איברייה.
ומרוקן אותה מעצמה
ולאט לאט הקול הופך ללחש.
קר ואכזר.
מה נשאר לה רק האמונה.
שנחבאת תחת שריר
שתכף ימות גם הוא.

‫נשלח מה-iPhone שלי‬