״יומנו של מאומץ״

את יום הולדת 18 חגגתי עם חברים במשך כל הלילה, חזרתי בשעת בוקר מוקדמת, וישנתי עד אחרי צהריים.
התעוררתי עם הנג אובר, נטלתי ידיים, וישר הלכתי למטבח להכין לי משהו לאכול.
ההורים שלי חיכו לי בסלון עם ידיים שלובות, מסמכים על השולחן, ופנים רציניות.
״קרה משהו?״ שאלתי אותם. 
האמת היא שקצת נלחצתי, הפנים שלהם היו רציניות מידי, ניסיתי להיזכר אם עשיתי יותר מידי שטויות אתמול בזמן שחגגתי, ולא הצלחתי להיזכר.
״זה לא משהו שעשית.״ הרגיעו אותי הורי.
״פשוט יש משהו שאנחנו צריכים לדבר איתך עליו…״
״כן, מה זה? ולמה אתם כל-כך רציניים על הבוקר? מישהו מת?״
שאלתי בצחוק, ואז בבהלה: ״הכל בסדר עם סבתא?!?״
״אף-אחד לא מת, וסבתא ברוך השם בסדר.״ אבא שלי ענה לי.
״אה חח…אז מה הרצינות? סתם הבהלתם אותי.״ אמרתי.
״יש נושא רציני שאנחנו רוצים לדבר איתך עליו…״ אמר לי אבא.
״כן, מה הנושא?״ עניתי בחצי צחוק – חצי ברצינות. (ההנג אובר חירפן אותי, התקשיתי להיות רציני.)
״אתה יודע דוד, תמיד אהבנו אותך כמו בן, התנהגנו אליך כאילו היית הבן שלנו…״ אמר לי אבא בשם שניהם.
״רגע, מה זאת אומרת ׳כמו בן׳?״ קטעתי את אבא שלי.
״אני לא יודע איך לומר לך את זה בצורה עדינה…״ אמר אבא.
״לומר מה אבא? תגיד! אתה מלחיץ אותי! תגיד!״ אמרתי-צעקתי בבהלה.
״דוד, אתה מאומץ.״ אמר אבא.
ופתאום השתרר שקט.
– – –
״זה לא יכול להיות, אתם בטח צוחקים עלי!״ אמרתי להורי, אבל הם השיבו לי בפנים רציניות.
״דווקא לא, הלוואי וזו הייתה בדיחה!״
״זה לא יכול להיות!״ צעקתי בקול, רצתי לחדר, וטרקתי את הדלת.
״זה שלב ההכחשה, השלב הראשון בחמשת שלבי האבל, בדיוק כמו שהפסיכולוג הסביר לנו, אנחנו צריכים לתת לו זמן…״
שמעתי תוך כדי ריצה-טריקה את אבא שלי מסביר לאמא שלי.
לא רציתי זמן, רציתי להתנתק מהמציאות, שמתי שירים בפול ווליום, והתכסיתי בשמיכה, ניסיתי לישון ללא הצלחה.
המחשבות רצו בראשי ללא-הפסקה.
ופתאום, התחלתי לכעוס עליהם – על הורי.
אם הם משקרים לי, אז הם ההורים הכי רעים בעולם, איזה הורים משקרים לילדים שלהם בכאלה דברים?
ואם הם אומרים אמת, אז זה בעצם אומר שכל השנים הם שיקרו לי?
בכל מקרה, הם שקרנים!
והתחלתי להרגיש איך הכעס מציף אותי, בחיים לא כעסתי בצורה כזו.
והדבר שהכי הכעיס אותי, הוא שנזכרתי שהשלב השני בחמשת שלבי האבל הוא – כעס.
״הפסיכולוג הזה שהם הלכו אליו בטח אמר להם איך אני אגיב במהלך חמשת השלבים, הם מתייחסים אלי כמו רובוט, כמו עכבר מעבדה, מחכים לראות אם הפסיכולוג צדק בדברים שהוא אמר.״
חשבתי לעצמי, וככל שיותר חשבתי על זה – יותר כעסתי.
״אני אדם עם רגשות, לא רובוט או עכבר מעבדה שאפשר לעשות עליו ניסויים רגשיים…
אני אעשה צעד שהפסיכולוג בשקל הזה לא צפה, אני אפתיע אותם, אני אשלם להם על כל השקרים שהם האכילו אותי במשך כל השנים!״ החלטתי.
– – –
ארזתי כמה בגדים בתיק קטן, כמה פרטים הכרחיים, קצת כסף, וכמובן, שק שינה.
ברחתי מהבית.
ברחתי רחוק רחוק מהמשפחה, מהחברים, מהמכרים, ברחתי לקצה השני של הארץ – לטבריה.
לא היה לי מספיק כסף לשכור דירה, ובוודאי לא לשכור חדר במלון, אז ישנתי שם – בחוף הים.
דווקא דיי נוח שם, יש שם מקלחת חינם, מקום לינה בשפע(אם רק יש לך שק שינה), זה ממש גן-עדן להומלסים.
הייתי צריך להרגע, לחשוב, והמקום הכי מרגיע והכי מתאים למחשבות – הוא הים.
רציתי להתנתק מהעולם, ושם זה היה המקום בשבילי.
כשהייתי צריך קצת כסף לאוכל, הייתי עובד באיזו עבודה מזדמנת, וקונה לי ארוחה פשוטה, אני לא צריך יותר מזה.
– – –
אף-אחד לא זיהה אותי.
אם לא תסתפר במשך תקופה, תוסיף כובע שמש, משקפי שמש, ולבוש זרוק…
סביר להניח שרוב האנשים שמכירים אותך לא יזהו אותך.
בדיוק כמו שאף-אחד לא זיהה אותי.
האמת היא, שגם ככה אין הרבה אנשים שמכירים אותי בטבריה, ככה שמבחינתי זה היה המקום המושלם להיעלם בו.
– – –
דווקא שם, בחוף הים של טבריה, הכרתי חבר, ״משה ההומלס הזקן״ אני קראתי לו בליבי, כי הוא אף-פעם לא סיפר לי את שם משפחתו, גם לא כששאלתי.
תמיד הוא שאל אותי: ״למה בחור צעיר כמוך ישן ברחוב כמו הומלס, אתה לא אדם שגדל ברחוב, רואים עליך.
אז מה אתה עושה ברחוב, איך הגעת לכאן?״
ואני הייתי מתעלם מהשאלות שלו, ומעביר נושא.
אבל אחרי חודש בו בילינו יחד, הרגשתי קרוב אליו, ופתחתי בפניו את הלב.
״אין לי משפחה, או לפחות אני לא יודע אם יש לי.״ סיפרתי לו.
״מה זאת אומרת?״ שאל אותי ״משה ההומלס הזקן״ בהתעניינות.
אז סיפרתי לו.
– – –
״בדיוק לפני שבאתי לפה, זוג האנשים שחשבתי שהם ״ההורים שלי״, גילו לי שאני בעצם מאומץ.
כעסתי עליהם, הם שיקרו לי במשך כל חיי, כיבדתי אותם, הערכתי אותם, והם בתמורה שיקרו לי.
לא יכולתי לסבול את זה יותר, ופשוט ברחתי מביתם.
באתי לפה, לחוף בטבריה כדי למצוא את עצמי, כדי להבין, ״מי אני בעצם?״
וככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאני לא יודע על עצמי כלום.
אני לא יודע מהי העידה שלי, מהו השם משפחה האמיתי שלי, ואם בכלל השם הפרטי שלי, והגיל שלי, הם באמת נכונים?
אני לא יודע כלום על (עצמ)י, חוץ מ״איך אני נראה?״
אתה יודע משה, תמיד כשראיתי סרטים, ובסרט הגיבור איבד את זיכרונו, ושכח ״מי הוא?״ הוא במשך כל הסרט נלחם כדי למצוא את התשובה.
תמיד חשבתי שזה בגלל סקרנות, הוא סקרן לדעת מי הוא באמת.
אבל עכשיו, כשאני נמצא באותה סיטואציה, אני פתאום מבין…
זו לא (רק) הסקרנות שמניעה אותו לגלות ״מי הוא?״, אלא בעיקר תחושת השייכות.
הוא רוצה להרגיש שייך לאיזשהו מקום, להרגיש אהוב, לדעת מאיפה הוא צומח, מהם השורשים שלו?
זה נותן לאדם ביטחון להמשיך הלאה, רצון להתקדם קדימה.
ואז אחרי שבוע של מחשבות אינטנסיביות בנושא, הגעתי לכמה תובנות מחכימות, החלטתי ללכת לפתוח את תיק האימוץ, הרי עכשיו אני בן 18, ובתור מתנת יום הולדת אני אגלה קצת אמת בתוך חיים מלאי שקרים…
– – –
״ופתחת את תיק האימוץ?״ שאל משה ההומלס הזקן בסקרנות.
״לא.״ עניתי.
״למה?״ הוא שאל.
ואני המשכתי לספר את הסיפור שלי, שבתוכו טמונה התשובה לשאלה שלו. 
– – –
ברגע שכבר עמדתי ללכת למשרד הממשלתי המתאים כדי לפתוח בו את תיק האימוץ שלי, פתאום חטפתי פיק ברכיים…
פחדתי.
חשבתי לעצמי:
הרי לא סתם לוקחים ילד מההורים שלו, ומעבירים אותו לאימוץ.
אם לוקחים ילד לאימוץ, אז כנראה שהמצב של המשפחה קשה, ההורים מתעללים, או אולי חולי נפש, סדיסטים, פדופילים, או אולי עבריינים מסוכנים?
אם אני אלך לפתוח את תיק האימוץ, יש סיכוי גבוה שפתאום אני אמצא את עצמי בן מסכן להורים מסוכנים, הם אולי יתעללו בי, וגם אם לא, עצם המחשבה שאני באתי ממקום כזה רקוב, תרסק אותי רגשית.
אני אהיה שבר כלי.
הפחד הזה מנע ממני ללכת לפתוח את תיק האימוץ, ועד עכשיו, אני עדיין מתלבט, ״לאן אני ממשיך מפה הלאה?״
לבינתיים, אין לי תשובה.
– – –
״אבל אתה יודע מהי שאלת השאלות?״ שאלתי את משה ההומלס הזקן.
״מהי?״ הוא ענה לי בשאלה.
״האם אני מוכן לדעת את האמת על עצמי בכל מחיר?״
האם אני מוכן לדעת מי הם הורי, גם אם הם יתבררו כסדיסטים, עבריינים, או פדופילים?
״ומה התשובה שלך אליה?״ שאל אותי משה ההומלס הזקן.
״האמת היא, שאם הם פדופילים, סדיסטים, או עבריינים…אני לא ארצה להכיר אותם.
אבל מה אם הם בסך הכל אנשים טובים, שכל חטאם הוא שהם מתים, חולים, או עניים מידי עד שלא היה להם כסף לאוכל בשבילי?״
עניתי למשה ההומלס הזקן, ושאלתי.
״אני לא יודע מה לענות לך לגבי פתיחת תיק האימוץ, אבל נראה לי שאני יכול לעזור לך בנושא אחר, באותו נושא.״
אמר לי משה ההומלס הזקן.
״במה תעזור לי?״ הפעם זה הייתי אני ששאל בסקרנות.
״בזה שאני אספר לך את הסיפור חיים שלי.״ ענה לי משה ההומלס הזקן.
עכשיו, עוד יותר הסתקרנתי, במשך כל החודש ניסיתי לגרום למשה ההומלס הזקן לספר לי את הסיפור חיים שלו, ועכשיו סוף סוף הצלחתי.
– – –
״אתה שאלת אותי כבר הרבה מאוד פעמים, ״מה השם משפחה שלך?״ לא עניתי.
אתה יודע למה? שאל אותי משה ההומלס הזקן רטורית, ואז ענה.
כי אני מתכחש אליו.
אבא שלי, היה סדיסט, הוא היה מתעלל בי בכל יום, מכבה עלי סיגריות, שופך עלי מים רותחים מהקומקום, שורט אותי עם כל מיני סכינים, ואפילו פעם אחת הוא הוריד לי אצבע.״
סיפר לי משה ההומלס הזקן, ואז הוא הרים יד ימין שלו, וראיתי שחסרה לו בה אצבע.
ופתאום, הוא הוריד את החולצה והראה לי, זה היה מזעזע.
היו לו שם מאות צלקות מכל מיני סוגים, אולי אפילו אלפים.
כשהגעתי לגיל בו התחלתי לפתח חשק מיני, אבא שלי פיתח כל מיני רעיונות חדשים ומכאיבים כדי להתעלל בי.
הוא היה קושר לי את האיבר מין בחוט חזק, ומחבר את החוט למשקולת כבדה, את הידיים שלי הוא היה קושר לאחור, ואז הוא היה שם לי סרט פורנוגרפי ומכריח אותי לצפות בו. 
אם הייתי סוגר או מזיז את העיניים מהמסך, הוא היה מרביץ לי בשוט.
הסרט הפורנוגרפי לאט לאט היה מעמיד לי את איבר המין, והמשקולת הייתה מתרוממת…
החוט היה עושה לי חריטה באיבר שכמעט נשבר.
אלו כאבים איומים, מהסוג הזה שאני לא מאחל אפילו לשונאים שלי.
הייתי צורח ובוכה שהוא יוריד את החבל ממני, או לפחות את המשקולת.
אבל אבא שלי רק היה צוחק לו צחוק סדיסטי, הוא נהנה מכל שניה בה אני סבלתי.
עד שיום אחד, לקחתי סכין, ודקרתי את אבא שלי, פצעתי אותו קשה, וברחתי.
האמבולנס הגיע, ובעקבותיו המשטרה, השוטרים הצליחו לתפוס אותי.
אבא שלי האשים אותי שדקרתי אותו – ואני לא הכחשתי.
סיפרתי להם על ההתעללויות שלו בי, הם לא האמינו לי שזה אמיתי, הם חשבו שאני משקר, ואז הורדתי את החולצה והראתי להם את הצלקות שעל גופי.
הם הזדעזעו.
במשפט השופט קבע שתקפתי את אבי כהגנה עצמית, ואני לא אשם.
אבל בכל זאת, שמו אותי במוסד לעבריינים צעירים.
הייתי אז רק בן 14.5.
שרדתי במוסד כמה שנים של התעללויות מבחורים חזקים, אבל אני הייתי רגיל להתעללויות הרבה יותר כואבות, ככה שאפשר לומר שיחסית לבית, נהניתי שם.
לאחר שסיימתי את התיכון, נזרקתי לחיים האמיתיים, לא הצלחתי למצוא עבודה שמתאימה לי, הפציעות הגופניות היו קשות ולא יכולתי לעבוד בעבודה פיזית, השכלה לא הייתה לי, ונפשית הייתי מרוסק.
ואז מצאתי את עצמי ישן ברחובות, מקבץ נדבות, וחיי מהיד לפה.
– – –
כבר 42 שנה אני חיי בצורה הזו, יצא לי לחשוב הרבה על ה״אבא״ הסדיסט שלי, (שאגב מת בכלא מהתעללות של אסירים – אלוקים משלם לאנשים כגמולם, מידה כנגד מידה.)
ויום אחד, אני הבנתי.
הוא אומנם היה ה״אבא״ הביולוגי שלי, מזרעו אני נולדתי, אבל הוא לא היה אבא שלי.
לקח לי זמן להבין, אבל לבסוף אני הגעתי לתובנה שאני תיכף אסביר לך.
״אבא״, זה לא (רק) האדם שמזרעו נולדת…
זה האדם שחיבק אותך, שגידל אותך, שדאג לך, שלימד אותך לשחות, ללכת מכות, לשחק כדורגל, לרכב באופניים.
״אבא״, זה האדם שתמיד שם בשבילך, תמיד כשאתה נופל, הוא היה שם כדי להרים אותך, הוא ע(ו)זר לך כשאתה צריך.
האבא הביולוגי שלי, לא היה כל הדברים האלה, להיפך, הוא היה אדם רע ואכזרי, אומנם אני נוצרתי מזרעו, אבל הוא לא אבא שלי.״
משה ההומלס הזקן סיים לספר לי את הסיפור חיים שלו.
– – –
אני לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף-אחד, אתה הראשון שאני מספר לו את הסיפור הזה.
אתה יודע למה? הוא שאל רטורית.
כי אני חושב שהתובנה שהגעתי אליה בעקבותיו תעזור לך.
זה לא משנה אם האבא והאמא הביולוגים שלך הם מזרחיים או אשכנזים, זה לא משנה אם הם רעים או טובים, זה לא משנה אם הם פדופילים או סתם עניים…
הם לא ההורים האמיתיים שלך.
הם אומנם ההורים הביולוגים שלך, אבל ההורים האמיתיים שלך, הם האנשים שכל חייך גידלו אותך, דאגו לך, פינקו אותך, חינכו אותך, והפכו אותך למי שאתה.
לך ילד, עזוב את הרחוב, הוא לא בשבילך, תחזור הביתה, ההורים (האמיתיים) שלך בטח דואגים לך!״
אמר לי משה ההומלס הזקן.
– – –
״אתה צודק, תודה על כך ששיתפת אותי בתובנה החכמה שלך!״
הודיתי למשה ההומלס הזקן בחום, ונסעתי הביתה.
הגעתי הביתה, והורי התנפלו עלי בחיבוקים ונשיקות, ״איפה היית? כל-כך דאגנו לך, הפצנו קלסטרונים שלך במשטרה, פתחנו אתר על שימך, עם פרס לאדם שימצא אותך.״ אמרה לי אמא.
״זה סיפור ארוך, הייתי צריך להאבד כדי למצוא את עצמי מחדש, עכשיו מצאתי, ואני רוצה לומר לכם שאני הגעתי לתובנה.
לא משנה מי הם הורי הביולוגים, אתם הורי האמיתיים!
ועכשיו אני רוצה לומר לכם:
תודה על כל השנים בהם דאגתם לי, חינכתם אותי, פינקתם אותי…
לא הייתם חייבים לעשות בשבילי את כל הדברים האלה, בכל זאת, אני לא בינכם הביולוגי, ובכל זאת, אימצתם אותי לבן.
תודה רבה אבא, תודה רבה אמא!
אין מילים שיוכלו לתאר כמה אני מעריך אתכם.״
אמרתי להורי, הם בכו מהתרגשות, וכל הלילה נשארנו ערים, סיפרתי להם את כל הסיפור שעכשיו קראתם, איך הגעתי לתובנה הזו, ועל ״משה ההומלס הזקן״, היו הרבה דמעות אושר בבית שלי באותו לילה.
בסוף הלילה לפני שהלכנו כולנו לישון, אמא שלי הציעה שנאמץ את ״משה ההומלס הזקן״, והוא יגור אצלנו בבית ולא ברחוב.
אבא שלי הסכים, וכמובן גם אני.
החלטנו שלמחרת בבוקר ניסע לטבריה, וניקח אותו אלינו הביתה.
ורק אז הלכנו לישון.
– – –
בבוקר התעוררנו מוקדם, ונסענו לטבריה, הלכנו לחוף הים, אבל ״משה ההומלס הזקן״ לא היה שם.
חיפשנו אותו בכל מקום, שאלנו אנשים, מוכרים בחנויות, אבל כולם אמרו לנו שברגע שאני הלכתי, הוא נעלם.
עד היום אנחנו לא יודעים אם הוא מת, או שהוא הלך לחפש עיר אחרת ״לגור״ בה.
אמא שלי אומרת שהיא חושבת ש״משה הקבצן הזקן״ הוא ״אליהו הנביא״, והוא נשלח מהשמיים כדי לעזור לי בימים הכי קשים שלי, ולהדריך אותי בדרך הנכונה.
אני לא יודע אם הוא ״אליהו הנביא״, אבל דבר אחד אני יודע…
הוא היה שליח של אלוקים.
– – – 
אז ילד, אם גם אתה גילית שאתה מאומץ, ואתה תוהה לעצמך, ״מי הם הורי?״.
את הסיפור הזה כתבתי במיוחד בשבילך, כדי שתבין, שהוריך האמיתיים הם לא בהכרח הוריך הביולוגים.
זוג האנשים האלה שגידלו אותך, חינכו אותך, דאגו לך, ולימדו אותך כל מה שאתה יודע – הם הוריך האמיתיים, וזה לא משנה אם הם הוריך הביולוגים או המאמצים, הם ההורים האמיתיים שלך.
אז אחי, לך אליהם, תן להם חיבוק, ופשוט תגיד להם ״תודה״ על כל מה שהן עשו בשבילך.
דרך אגב, גם אם אתה לא מאומץ, לך תן להורים שלך חיבוק ותגיד להם ״תודה״, זה מגיע להם.
הם עשו בשבילך הרבה יותר דברים משאתה יכול לדמיין.
ממני…
הבחור המאומץ, שלמד מהומלס את השיעור הכי חשוב בחיים.