"תקום! אתה יכול לשנות…"

הוא הלך בדרכים, לבד. הוא היה ממש הקלישאה המהלכת- ילד ללא אם ואב, בודד, אף אחד לא רוצה לשחק או לדבר איתו, או בכלל- להתקרב אליו. בכל מקום שהוא הגיע אליו אנשים גירשו אותו בטענות ש 'דבוק בו שד' ו 'הוא טמא' או 'השטן!' ואפילו היו כאלה שירקו כמה פעמים על הרצפה.
ברגע שרגליו הגיעו לקצה האגם הוא הביט בו, מהופנט מיופיו ומעייפותו שלו. הוא רק רצה לנוח, אפילו אם זה כולל שקיעה בתוך האגם.
ברגע שעיניו החלו להיעצם מעצמם הוא שמע אותו, את הקול.
"קום," הוא קרא, תובעני ומלא כוח. "קום על רגלייך והילחם. מי הם ומי אתה. מניין לך שהם יותר טובים ממך? מניין לך שכל מה שאנשי הכפר אומרים הוא נכון? אם לא תילחם על שלך לעולם לא תדע צדק, וחייך יוכתבו בידי אחרים.
האם זה רצונך, חשוב טוב!" עיניו נפקחו מאליהן ומין ניצוץ בער בהן. דבריו של הקול נשמעו כה נכונים, עד שפתאום תחושת אשמה החלה לחלחל לתוכו. מדוע הקשיב לאנשי הכפר כל הזמן הזה? מדוע מעולם לא תבע לדעת מי היו הוריו, או מדוע כולם מכנים אותו בשמות?
"איך.. איך אוכל להתקדם הלאה, איך אוכל להפוך לחזק ולמנוע מאנשים לזלזל בי?" הוא קרא בכל כוחו אל עבר הקול, מקווה שיענה על שאלתו.
גלי הים החלו סוערים יותר ויותר, והתנפצו על הסלעים מסביב בקול רעש חזק. הוא היה מוצף מים ועייף-למחצה, אך נחוש בדעתו לקבל תשובה.
פתאום הוא ראה אפשרות לשינוי, למשהו טוב יותר.
"אתה. רק אתה יכול להפוך את עצמך לחזק יותר, לנערץ. למד את התכונות הטובות שבך והגבר אותן, תוכיח לעצמך שאתה מסוגל לעשות דברים שלא חשבת שאתה יכול.
תוכיח לאחרים שהם טועים.
תתבגר. תחדל להקשיב לכל הדברים הרעים שלהם. רק אתה יכול לשנות את הגורל שלך, וזה תלוי בך אך אתה רוצה אותו." הוא הביט בהערצה בגלים -משם חשב שהקול מדבר- והעלה על פניו את החיוך הכי גדול שלו.
"אני אקשיב לך, אני אתקן את עצמי ואת האחרים, אני אגרום לכך שיום יבוא וכולם יקשיבו לי. כולם ידעו מי אני. אתה תראה!" הוא הסתובב לאחור והתחיל לרוץ חזרה בדרך שבה הוא בה.
והקול? הוא הלך איתו, מלווה אותו בשקט מהצללים.