׳מתינות זה בשביל פחדנים׳ – חלק א׳

בית החולים שקט בשעות אלו של הבוקר, אין לי שום דבר שאני צריכה לקום למענו.
אני חיה, בינתיים, המחלה נסוגה זה נותן לי מקום של נחמה , אולי בכול זאת יש עוד תקווה.
טקטוק על דלת החדר שלי נשמע, אם לא הייתי מחוברת לכול כך הרבה מכשירים הייתי קמה לפתוח את הדלת למי שנמצא מעברו השני.
אבל אני לא יכולה, אז בקול חלוש אני קוראת למי שנמצא מהבעד השני שהדלת פתוחה.
״פתוח״ קולי חלוש, אך בכול זאת נשמע, אולי המחלה נסוגה אבל הכאב לא נעלם.
השיער שלי, השיער השחור החלק שלי,התחיל לארוך שוב, מגיע טיפה אחריי הכתפיים, הוזזתי שערה עיקשת שנפלה על פניי אל מאחורי אוזניי.
הדלת נפתחה והוא הציץ פנימה, ״ליאן?״ קולו גרם ללבי להיסדק, לא רציתי שהוא יראה אותי ככה, במיוחד לא אחרי כול מה שעבר עלי, הטיפולים, הכימיותרפיות, האישפוזים, עורי שבעבר היה שזוף עכשיו חיוור להחריד.
הוא בכול זאת נכנס, יופיו גורם לדמעות לזלוג על לחיי, הוא לבוש במדים, והדמעות רק מתחזקות ונושרות מעיניי.
הוא מתיישב על כיסא העץ הקטן שליד המיטה, החיוך הקטן שעל פניו מזויף כל כך, עיניו אומרות לי ללא מילים עד כמה הוא שבור ומפורק מבפנים.
ואני?, שבורה עוד יותר.
״התגעגעתי״ הוא לוחש בשקט, קולו נשבר בסוף המילה, הלב שלי נקרע ונזרק הרחק ממני.
אני לא מדברת, אני לא עונה, אין לי מושג מה לומר אז הוא לוקח פיקוד על השיחה, מספר לי על כול מה שעבר עליו בחודשים האחרונים בצבא, על קשיים, על המסע כומתה שעבר בהצלחה.
הגיוס שלי נדחה בעקבות המחלה הארורה, גם אני הייתי אמורה להתגייס אל הצבא, לשרת את המדינה שלנו בגאווה.
אבל המחלה הארורה עדיין לא עזבה לגמריי, בינתיים רק נסוגה.
הוא עובר לדבר על נושאים רגישים הרבה יותר, מעמיק לשיחות עמוקות וטעונות.
הדמעות עומדות שוב לפרוץ מעיניי, אך אני מחזיקה את עצמי להיראות חזקה, למרות שאני עייפה כול כך נפשית, ופיזית, מהמלחמה הארוכה.
״אז מה איתך ליאני כול כך התגעגעתי, איך עברו עלייך הימים, תספרי הכול אל תחסכי בפרטים״ הוא אומר בחיוך מתוק ומזויף.
״קשים, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שקמתי מהמיטה, רק לטיפולים, לכימיותרפיות, מעבר לזה הייתי מחוברת תמיד למכשירים.״ אני מתחילה לספר, לא חוסכת במילים, ידו השרירית עוטפת את ידי השברירית, עורי בהיר וחיוור כמעט שקוף.
״יש פה אנשים מדהימים, שלימדו אותי כל כך הרבה דברים, שעזרו לי לגלות מי אני״ אמרתי בחצי חיוך שכמו שהוא עלה מהר גם ירד במהירות, ידו עדיין אחזה את ידיי, אגודלו מלטף ומצייר על עורי עיגולים קטנים ודימיוניים.
״המחלה נסוגה״ אני לוחשת בשקט, מלמלת מתחת לנשימה, ספק עם הוא שמע.
אבל הוא שמע אחרי הכל, חיוך מתחיל להתרחב על פניו הגבריות, הפעם חיוך אמיתי ועיניו מקרינות לעברי רוך, רואים שהוא שמח, בשבילי, בשבילו…
אבל עדיין הסיכויים לא לטובתי, המחלה נסוגה אבל יש 30% שהיא תחזור.
״יהיה בסדר, אני יודע״ הוא מרים את ידי מנשק אותה בחוזקה, עוצם את עיניו ומנסה להתגבר על הכאב, על צווארו לצד הדיסקית נחה השרשרת שקניתי לו לפני שנים ארוכות, בתקופת אחרת, זה ניראה כאילו זה קרה לפני נצח, בתקופת חיים אחרת, בתקופה לפני שגילו את המחלה.
״אני חייב ללכת, אני אשתדל להגיע מאוחר יותר, אם המפקד יאשר לי להשתחרר״ הוא מלמל לעברי בכאב, חונק את הדמעות שרוצות לזלוג מעיניו, ובתגובה הדמעות שעצרתי על הסף עד עכשיו זולגות על גבי תווי פניי.
הוא קם מכיסא העץ החום והישן, מסדר ומיישר את חולצת המדים שהתקמטה מהישיבה הארוכה, ידו לא עוזבת עדיין את ידיי, סוגרת בחוזקה אך בכול זאת רכה.
״תחזיקי מעמד ליאני, יהיה בסדר אני יודע״ הוא מחייך וחושף טור שיניים לבנות וישרות רוכן מטה ונושק למצחי בחוזקה, מלטף את פניי ומוחה את הדמעות.
הוא מסתובב ידו השרירית עוזבת את ידי, והוא צועד אל עבר הדלת של חדרי בבית החולים, עובר את הסף ועוזב, משאיר אותי לבדי.
הוא החבר הכי טוב שלי מאז אני זוכרת את עצמי, ואותו…

עברו ימים קשים, שוב אני חוזרת לבדיקות ולתרופות, כנראה שאחרי הכול 30% כן ניצחו, המחלה חזרה לפעום בתוכי.
גילו גידול חדש במקום של הגידול הישן, גידול בגודל של 10 סנטימטרים, יושב במרכז העורקים וכלי הדם.
הרופאים איבדו תקווה, האחיות יודעות שכבר אין מוצא.
אבל אני עדיין מקווה, כי אני יודעת שהתקווה זאת הדרך היחידה שבה ליבי לא יישבר.
הוא לא חזר לבקר שוב, אני מתגעגעת לקולו הגברי שאני מכירה מאז ומתמיד, ללב החם שלו, לכינוי שבו הוא כול הזמן קורא לי, ׳ליאני׳.
צעקתי בקול רם, קולי מהדהד בין קירות החדר הלבן, לא אכפת לי מה יחשבו אם ישמעו אותי מבחוץ , בא לי לצעוק בעצבים, לפרוק את הגעגוע שבתוכי, געגוע למי שהייתי , געגוע למשפחה שלי, געגוע לדניאל החבר הכי טוב שלי.
ולא משנה עד כמה אני אתנהג שכלום לא מזיז לי, מבפנים אני נפגעת במהירות.
אני שונאת את תחושת הגעגוע הזה, את הזיכרונות שבמוחי, הדים של זיכרונות שלא ימותו, לא משנה כמה אני מנסה להרוג אותם…

אני מרגישה כאב כול כך חזק בכבד שלי, בדיוק איפה שנמצא הגידול שלי, זה גורם לצרחה חזקה לצאת מפי, ומיד אחת נוספת אחריה, הכאב לא עובר, כאילו דרסו אותי עם משאית בדיוק באותו המקום הקטן, ועושים עלי רוורסים, שוב ושוב, הרופאים פורצים אל החדר, האחיות מיד אחריהם, אני לא מפסיקה להפתל בכאב, והמכשירים המחוברים אלי מקשים עלי תזוזה בחופשיות.
דמעות שורפות במורד לחיי, זולגות מבעד לעיניי השקד הבהירות שלי, על גבול הירוק המבריק.
אני בקושי מצליחה לנשום, בין צרחות הכאב נפלטים מפי שיעולים וטעם של דם ממלא את פי.
והינה מגיע הרגע, הרגע הארור אותו אף אחד לא רצה, כנראה הרגע הזה היה עתיד להתגשם, הרגע בו כולם מאבדים תקווה, הרגע בו עוזבת מגופי הנשמה.
ברגע שעיניי יעצמו, המחלה תנצח, זאת תיהיה הפעם האחרונה שעיניי היו פקוחות.
המאבק נגמר, המחלה ניצחה, עייני נעצמות לאיטן בלית ברירה.
החושך עוטף אותי.