תחנה הבאה היא…

בוקר צפרירי, השמש מאירה חלש,
אפילו קרני האור לא יכולים ללטף את פניך.
אתה עומד בבוקר עם מצב רוח סטבילי.
מאזין למוזיקה שלך, מנגינה רגועה שמחלחלת לכל עצמותייך בנעימות.
מחכה לאוטובוס, ורואה אנשים, כל מיני אנשים –
אחד נשען על מעקה,
השניה יושבת בתחנה – לומדת ושותה קפה
וכמה אנשים משוחחים ביניהם.
מרוב הסקרנות, אתה מתבונן מסביבך –
אתה זורק מבט מהיר אל עבר המדרכה שממולך
ורואה בן אדם נכה – גדם עם פנים נפולות.
בתוכך, מתחילה להיות סערת רגשות שלילית,
היא מתמשכת לשניה או יותר…
ותוך כדי עולה לך המחשבה – איך זה להיות כמוהו?
אם אתה יכולת להיות במקומו?
תוך שניה, אתה מוריד את המבט לרצפה –
הרצפה אפורה, מלוכלכת, לא יאה.
כשאתה מחזיר את מבטך ישר –
אתה רואה גן ילדים, אווירה שונה לחלוטין,
אפשר לראות לפי הגוונים שסובבים את הגן.
אתה רואה ילדים קטנים משחקים ונהנים,
זה מעלה לך חיוך קטן בצד,
גורם לרצון עז להיות במקומם,
להנות, לחוש שוב איך זה להיות קטן.
אולם, כבר מאוחר, כל זה מאחורינו.
מבטך נהייה חדור עם ניצוץ בעיניים,
אף בן אדם לא יוכל להסיט אותך, ואתה…
מתמלא באינספור מחשבות שסותרות אחת את השניה,
אתה לא יודע על מה לחשוב קודם,
כשאתה מגיע לזרדי המטרה….
האוטובוס מגיע, אתה עולה עליו,
מתיישב ליד החלון, רואה את השתקפותך בחלון עם חיוך קטן בצד ומבט אמיץ
ואומר בליבך – "עד יבוא זמני, עד יבוא".