שני גברים
שני גברים בסמטה אפלה תופסים אישה שסוחבת מזוודה ומצמידים אותה לקיר. "מה מילת הקוד?" שואל אותה אחד מהם. היא עונה: "אתה רשאי לחתוך את הזין שלך ולדחוף אותו לתחת שלך." הגבר צוחק, מוציא אקדח ויורה בה. הגבר השני לוקח את המזוודה שלה והם בורחים אל תוך הלילה. רגע לפני שהם נעלמים הגבר אומר: "לעזאזל, המזוודה הזאת כבדה."
והשאלה הטבעית שנשאלת היא… תשלימו אותי – "מה היה במזוודה?"
טעות! אנחנו לא שואלים את השאלה הנכונה. הבה ננסה שוב:
בוסטון, אמריקה שלפני השפל הגדול. אנחנו נמצאים באחד מן הרבעים המסחריים של העיר, אם כי כעת הכול סגור. פרט לפרפר לילה טועה שמחפש במנורת הרחוב הכוזבת את השמש שאיבד, הסמטה שוממת. למעשה, הכרזות הססגוניות והבניינים הדו מימדיים גורמים לעיר להיראות יותר כמו תפאורה מסט של מחזמר זול יותר מכל דבר אחר. אבל, עלינו להאמין שהבניינים אמיתיים, וכך נעשה.
הנה, אישה במעיל אדום מופיעה. ואנחנו חושבים לעצמנו: "נו באמת, את לא מתכוונת להרוג את עצמך עכשיו עוד פעם?" אבל לפני שהספקנו להגיד "צארלי צ'אפ-" הגברים כבר מצמידים אותה אל הקיר. המזוודה נשמטת מהיד שלה, ואחד הגברים(האחד עם השפם. גם לשני היה שפם, אבל מסוג אחר לגמרי) ממהר להרים אותה (את המזוודה, לא את האישה חס וחלילה). הגבר שהצמיד את האישה לקיר שואל את השותף שלו: "נו, האנק, בדקת מה נמצא במזוודה?". "המזוודה לא נפתחת. יש פה מנגנון – צריך קוד."
הגבר השני הצמיד את האקדח לרכה שלה. "מהי מילת הקוד, ביץ'?"
"הקוד הוא שתחתוך את הזין שלך ותדחף אותו לתחת." הגבר צוחק ויורה בה.
האנק המום: "עכשיו כשירית בה איך נשיג את הקוד?"
הגבר עונה לו: "זה לא מעניין אותי אבל אף זונה לא תדבר אליי ככה."
"פאק, בוא נסתלק מכאן."
ושניהם בורחים אל תוך הלילה. רגע לפני שהם נעלמים, האנק אומר: "לעזאזל, המזוודה הזאת שוקלת טון."
ונשאלת השאלה… כולם ביחד: "מהי מילת הקוד?" (רמז: לא 42)
(הקוד הוא שתיקחו את ה*** ותדחפו ל*** ****!)
טעות! אנחנו לא שואלים את השאלה הנכונה. הבה ננסה שוב:
קול קלוש של סירנה נשמע ברקע, אבל שני הגברים שלנו כבר נמצאים הרחק מהזירה, בטוחים מפני כל סכנה. כלומר, הם בטוחים שהם בטוחים, אבל למעשה הם לא. כשהאנק מנסה לפרוץ את המזוודה ע"י כך שהוא מטיח אותה בכל דבר שרק אפשר, הגבר השני מבחין בצליל מהיר של גלגלת מסתובבת, אקדח נטען. "אקדח?" שואלת שכירת החרב האלבנית בעלת המחשוף שצצה פתאום תלויה הפוך מחבל על הגג. "יותר כמו שוטגן." והיא מרססת את האימ-אימא שלהם. האלבנית בעלת המחשוף חוטפת את המזוודה ונעלמת אל תוך הלילה. רגע לפני שהיא נעלמת אל תוך הלילה היא ממלמלת משהו בשפת אבותיה. יהיה זה הימור בטוח לשער שזה היה משהו שקשור למשקל הכבד באופן מפתיע של המזוודה המזורגגת.
….ונשאלת השאלה: "למה כולם רוצים בכלל את המזוודה?"
טעות! טעות! טעות! אלו לא השאלות הנכונות!
מי רוצה לנסות? כן, מיכל. take a shot
"הבנתי את המשחק שלך, פרופסור. אתה בעצם מנסה לגרום לנו להבין שחווית הצפייה משוללת אותנו מן האנושיות שבנו. כלומר, הרגש הטבעי ביותר להרגיש הוא זעזוע ודאגה לאישה, או צורך לרוץ ולנסות להציל את החיים שלה. אבל במקום זה, בתור צופים, אנחנו הופכים למפלצות מבחינה מוסרית, והשאלות שמעסיקות אותנו נוגעות לתוכן של המזוודה, לקוד שפותח אותה וכו'… אנחנו אפילו שואבים סיפוק מסצנות של אלימות ורצח. לצורך העניין, אנחנו פסיכופטים של כיסא-נוח. אפשר לומר: המסך הופך אותנו למפלצות רובוטיות קרות ותאבות דם."
אני אוהב את הצליל של המילים הללו: רובוטים, מפלצות. חשיבה מעניינת, מיכל. אבל האם המסך באמת הוציא רוע אנושי שלא היה טמון בנו קודם? ואם כן, מה זה אומר עלינו? או שמא… חשבי על זה. בכל אופן …טעות! זו לא השאלה הנכונה.
כן, נעה. האם את תצילי את חברייך לכיתה?
"אני ממש לא יודעת. אני כל כך מבולבלת. איך אפשר להחליט? ישנן כל כך הרבה שאלות אפשריות. וזה רק נהיה מוזר יותר כשחלק מהשאלות ששאלתי השפיעו על העלילה. למשל, אם אני שואלת 'האם הגברים בסצנה הראשונה הם גם הגברים בסצינה השנייה?' האם שיניתי בכך את התסריט? האם שיניתי בכך את המשמעות. וזה רק נהיה מוזר יותר ויותר. אפשר לפקפק בכל הנחה סמויה שאנחנו בתור צופים עושים. למשל, כתוב בתסריט שהגבר יורה בה, ואנחנו מיד מניחים שהכדור הרג אותה. יותר מזה. אנחנו מניחים שהכדור פגע. אבל אז אני יכולה לשאול: 'האם האישה עשויה ממתכת?', והשאלה לגיטימית, כי אף אחד לא אמר ממה היא עשויה. אבל בעצם השאלה שלי אני הופכת אותה ללא אנושית כי אני יוצרת את האפשרות שהיא עשויה ממתכת. אני לא יכולה, זה מבלבל כל כך. אבל זה לא הכול: אלו רק הנחות לגבי מה שנאמר. אבל מה לגבי מה שלא נאמר? מה אם לכל אורך הסצנות, שנים עשר קופים בלתי נראים ישבו בצד והתבוננו במתרחש. אף אחד לא שלל את זה, ולכן, גם זו שאלה לגיטימית. וברגע שהאפשרות לקופים קיימת, ניתן לשאול את כל השאלות גם לגביהם, מחדש. ובאופן הזה אפשר לשאול עוד שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה ופרופסור, אתה שולח אותנו אל האינסוף. ומאחורי כל זה מסתתרת ההנחה שקיימת בכלל שאלה נכונה ומעבר לכך – שקיימת תשובה. מי אמר שאי פעם תגיד משהו חוץ מאשר 'טעות!' ?!"
"הצלה היא בלתי אפשרית, פרופסור. מפני שהסיכויים לשאול את השאלה הנכונה הם אפס.
בהתחלה, חשבתי על האובייקטים שמופיעים בסיפור. כמו שני הגברים, למשל. כשניסיתי לדמיין אותם, דמיינתי אותם לובשים חולצות מחויטות, בצבע אפור או שחור, שנתפרו באחת המתפרות ברחוב הראשי לפי הזמנה אישית. ואז נזכרתי שבתסריט עצמו לא נאמר שום דבר לגבי החולצות של הגברים, והבנתי שההנחה שהם לובשים חולצות בכלל היא הנחה שלי. בתסריט לא נאמר שהם לובשים חולצות. מבחינת התסריט הם יכולים היו גם ללבוש חולצות בטן של הלו קיטי, או לא ללבוש חולצות כלל.
כאן שאלתי שאלה נוספת. למה מתוך העובדה שאכן קיימים שני גברים, זה נראה סביר להניח שקיימות גם חולצות שבאות יחד עם הגברים? למה זה לא סביר להניח שיחד עם הגברים, באים גם שנים עשר קופים בלתי נראים. למה זה יותר סביר להניח שהגברים באים עם חולצות אפורות ולא עם שנים עשר קופים בלתי נראים? הרי שתי ההנחות הללו שהנחנו לגבי הגברים הן שקולות לגמרי. ובאותה מידה, אפשר להניח כל הנחה נוספת. הגברים יכולים לבוא עם חולצות, וקופים בלתי נראים, וחגורות, וכוכבים, וכל מיני סוגים של חפצים בלתי מוגדרים. פרופסור, קיימים אינסוף דברים שיכולים לבוא עם הגברים. וזה בלתי אפשרי לשאול לגבי כל אחד ואחד מהם.
אבל העובדה שקיימות אינסוף אפשרויות, מובילה לכך שישנן אינסוף שאלות אפשריות, ולכן הסיכוי שלנו לשאול את השאלה הנכונה הוא אחד חלקי אינסוף, כלומר אפס. אפס מאופס. כל דבר שנגיד, אתה פשוט תענה 'טעות!'. 'טעות טעות טעות!' ".
נעה. נעה. תנשמי עמוק. את חושבת על זה יותר מדיי קשה ונכנסת למבוכים דה-קונסטרוקטיביים מיותרים בעליל. העניין הרבה יותר פשוט. מי רוצה לנסות? Bang! לירון. כן, go:
"כשהקשבתי לנעה חוויתי התגלות. אני יודע מה כל זה, פרופסור. הו, אני יודע. כל זה זו רק הסחת דעת. לא קיימת אפילו שאלה אחת. קיבלנו תסריט, ומעבר לו – כלום. אנחנו יכולים לברבר ולברבר כמה שאנחנו רוצים, אתה מבין? זה לא ישנה כהוא זה את התסריט. השיעור הוא אשליה! מה שקיים הוא רק התסריט -"
" – בדיוק ההפך: התסריט הוא אשליה, השיעור הוא המציאות. הרי אנחנו לא יכולים לפקפק במ-"
אבישי, אני מבקש: תן לחברך לירון לסיים להביע את דעתו. האמת היא שדעתו של לירון לא חשובה בעצם. מי הבא בתור? Who's next? כן, ירדן, shot! :
"מה היא משמעות החיים?"
[הפרופסור צוחק] ניסיון נחמד ירדן, אבל… לא. כן, אבישי, ממך מזמן לא שמענו:
"האם האישה היא בעצם… המזוודה?"
לא… לא, לא, לא ולא.
"לא כן ולא לא. לא שחור ולא לבן. מתי תגיד לנו, פרופסור, מהי השאלה הנכונה?"
טוב, אני בעצמי לא יודע (ואם מישהו אומר לכם שהוא יודע, הוא מעוניין למכור לכם שקרים דתיים לגבי התסריט בתמורה להרבה כסף.). אבל אני חייב לציין: מבין כל השאלות שהצגנו עד עכשיו, אהבתי ביותר את הראשונה.
הממ… אני חושב שסיימנו להיום.
[הפרופסור מכניס את מערך השיעור למזוודה ויוצא מהכיתה, ואז מסור גדול יורד מהתקרה ומפרק את כל הסטודנטים לחלקיקים אלמנטריים. ונשאלת הש-]
תגובות (11)
לפי הקטע הזה אני יכולה לדעת שאתה אדם יצירתי ועמוק.
זה מדהים כל כך. קטע ענק ש"משחק לך במוח", מרגיש לי כמו משחק חשיבה מבולבל שכזה. בזמן הקריאה הרגשתי כמו בתוך מסע מרתק אל תוך היקום או משהו כזה, באמת.
יפיפה ואפילו קצת הומוריסטי.
סליחה על התגובה הקצרה, אבל אין לי מה להוסיף חוץ מ'אהבתי מאוד'.
וכמובן שקיבלת 5!
אורורה, זה באמת כמו משחק חשיבה או שעשוע כזה שמשחק במוח. שמח שאהבת :) וכן, זה נכתב בהומור. אבל לא סוג ההומור שאמור לגרום למישהו לפרוץ בצחוק.
אתה גאון. גרם לי לחשוב שאתה צריך להיות מרצה או משהו. או משהו בנסא שפותרים בו תעלומות. חייבת לציין שהכנת אותנו למשהו גרנדיוזי עצום ובעצם הסוף הוא פתוח ולמרות שאפשר להגיד שהוא טוב רציתי משהו מהמם. כי זה הרגיש מותח מדי ומרגש מדי וכבר מישהי אמרה שאין שאלה נכונה. או שבעצם הרעיון בסוף הוא שצריך לשאול את כל השאלות או שאיזו שאלה זה חסר משמעות אלא עד שמחליטים מה חשוב לדעת. זה מעניין אני יודעת שעבר לך דברים מעניינים בראש כשכתבתי את זה.
כן היו הרבה אפשרויות של שאלות אפשריות ודיונים על השאלות האלה, שהלכו לכל מיני כיוונים. חלקם קלים יותר לניסוח וחלקם קשים יותר. זה היה מאוד קשה לנסח את הרעיונות המורכבים בצורה שתעבור הלאה. אבל זה הכול במעין חצי פארודיה.
שאלות גדולות תמיד יוצרות ציפיה גדולה, וזה מה שאני מכנה "הבאסה העיקרית של הפילוסופיה" – העובדה שיש שאלות מצוינות אבל אין להן תשובה. או, לחילופין, שיש ציפיה מאוד גדולה לשאלות טובות, ובסוף השאלות לא באות.
פעם כתבתי סיפור על מה קורה אחרי שמתים ולמרות שממש חיבבתי את הסיפור, לא יכולתי לסיים אותו. כי באמת ובכנות לא הייתה לי תשובה. יכולתי להגיד שפשוט מפסיקים להתקיים, כי זה מה שנראה הכי סביר. אבל זה סיום מבאס. מבאס כמעט כמו הסיום של התגובה הזאת. *חיוך זדוני*
היי איש.
שתדע לך שזה קטע מקסים.
כמו הפרופסור, גם אני הכי אהבתי את השאלה הראשונה. שאלה שעלתה בדעתי אין ספור פעמים.
קיבלתי מהקטע תחושה כאילו אין באמת סיפור וכל הרעיון הוא להבחא שאלות פילוסופיות בדרך מתוחכמת, מה שלדעתי בסדר גמור, אבל לא משקף את מה שאמרת באחת התגובות למעלה- מה יש אחרי המוות.
*נסתכל מכאן= נסתלק מכאן.
מעט מאוד פיסוק שגוי.
מאוד נהנתי לקרוא. כל הכבוד!
היי.
מה שיש אחרי המוות זה מסיפור אחר בכלל.
אני לא בטוח מה רציתי להגיד פה. אבל אני חושב שהמסר הוא אולי שאין משמעות לחיפוש אחר תשובות, ולהתעסקות בניסיון להבין.
המזוודה היא מקגאפין, או אולי פארודיה על מקגאפין. (יש ערך בויקיפדיה שמסביר מה זה) לשאול מה יש בתוך מקגאפין זה קצת כמו לשאול מה יש בתוך כלום. וזו באמת שאלה מעניינת.
תיקנתי את הטעות. תודה על התגובה!
היי.
אני מקבלת את המסר שניסית להעביר, אם כי אני חושבת שהוא חסר תועלת באותה מידה כמו הנסיון לחפש תשובות.
הרי בתור בני אדם אנחנו סקרנים מטבענו.
בכלאופן, אני אוהבת את הקטע עם המזוודה (ובכללי מקגאפין) ואת הסיפור הזה.
שיהיו לך אחלה חיים!
כל שאלה שתישאל לא תיהיה נכונה, אם כך- גם השאלה של הפרופסור אינה נכונה משום שהיא לא רלוונטית.
התשובה לשאלה היא שאין שאלה ואם אין שאלה אין גם תשובה
ניסיון נחמד, Bale, אבל… לא. ;)
מדהים. סיפור מדהים, כותב עם מח מדהים, רעיון מדהים, כתיבה מדהימה… בין הסיפורים הטובים ביותר שקראתי שכאן (קראתי המון).
מהשנייה שהתחלתי לקרוא כבר נסחפתי לתוך המערבולת שיצרת וטלטלת אותי ממקום למקום. קוראים סיפור ולכולם (בערך) עולות שאלות שונות, אמנם כולן באותו סגנון.
ואז "לא". ונוצרת לך המחשבה של "מה לעזאזל הולך כאן?!" ואתה ממשיך את הסיפור על אותו קו וה"לא" הזה חוזר ונשנה ומשגע לך ת'שכל והקורא פשוט לא מבין. האמת, הקורא גם לא יבין בסוף. הרי הסיפור הזה הוא בעצמו שאלה אחת מיוחדת; שאלה שאין לה תשובה. לפחות לא כרגע.
ואני שונאת את זה ומאוהבת בזה בבת אחת.
וגם לא מצאתי שום טעות דקדוקית נראית לעין, שאפו.
תודה על הסיפור המופלא שכתבת.
ותודה על התגובה שלך. תגובות כאלה עושות לי חשק לכתוב, ובכלל, שימחת לי את הערב.