שנות האלפיים

שנות האלפיים, הגעתם הנה עטופים במעטה של הבטחה גדולה,
הנפתם בגאווה את דגל הזמינות וההיקשרות.
נגנתם את שירי החופש והפתיחות בחצוצורות דיגיטליות.
אך הצליל לא נעים, והחופש הזה הורג אותנו.
מתמטיקת אופיו של האדם נחשפת בעליבותה.
אהבה הפך להיות עניין של סיבה ותוצאה.
אושר הפך להיות עניין כמותי שנמדד בלייקים.

הנגלה גבר כבר מזמן על הנסתר, פתאום אתה מבין שלעצמך כבר לא נשאר דבר.
האמת, הרגש, היופי נמצאים בפינות חבויות, בין החוחים.
לא שם בחוץ, בשאון היום. שם נמצאים עדרי כבשים תועות. ובשביל כסף כל מה שהכרנו נמחק.
ואנו, אנשים קטנים ומכורים לאט לאט שוכחים את תום ילדותנו. לילדנו כבר לא יהיה מה לשכוח.
ההווה הפך לחסר ערך אם אינו מנת חלקו של הכלל.
צופה בחיים של אנשים שלא מענייינים אותי בשום צורה.
ושם בתמונה הכל נראה כל כך טוב וכולם כה יפים. ואז אתה שואל את עצמך, מה איתי??

אנחנו מאבדים הכל! אנחנו דורסים סיכוי ליופי אמיתי. לשקט. לייחודיות. ההמוניות הזאת הורסת
אותנו כפרטים. הכל זהה. כולם בוגדים אחד בשני, מה זה משנה?
כולנו הרי כבר נהפכנו לאותו הדבר.

והמירוץ ממשיך, וככל שאנו מנגישים אנחנו פחות מרגישים.