רק רציתי…

היה היו פעם שני כפרים. כפר המבוגרים וכפר הצעירים. בדרך כלל נערים בני 17 היו נפרדים מהוריהם, עוברים לכפר הצעירים וכשהם מתבגרים חוזרים הם לכפר המבוגרים. כשאני אומר בדרך כלל אני מתכוון ,כמובן , לצעירי הכפר שהיו בלי עבודה. בכפר המבוגרים מקצועות היו בשפע: טבחים, אופים, סנדלרים, פחחים, מנקים, נפחים, חלבנים, שואבי מים, חוטבי עצים ועוד המון… צעירים שהיו בעבודה לא יכלו לעבור לכפר הצעירים, שכן אם יעברו , לא יהיה מי שימשיך את העבודה, למשל, של הסנדלר בעת מותו, או של חוטב העצים לצורך העניין. יום אחד בהיר, כשהעננים כיסו בעדינות את קרני השמש החמות, אישתו של איכר הכפר נכנסה להיריון, לאחר ניסיונות כושלים רבים. האיכר ואשתו התמלאו אושר על כך שסוף סוף הצליחו להיכנס להיריון. היה זה אז שחר של יום חדש. אותה השנה שבה אשת האיכר נכנסה להיריון. הייתה זו השנה הפורייה ביותר בתולדות הכפר. נולדו כ-50 תינוקות. היה זה הישג כביר. למחרשות, לרפתות, לבארות המים, לסנדלרייה ולשאר מקומות העבודה נכנסו צעירים רבים לעבוד על מנת שיוכלו לעמוד בדרישה, בביקוש, הרי שתינוקות רבים ודאי יצטרכו בגדים, נעליים, מים לשתות ולחם לאכול. עסקי הכפר פרחו כמו שלא פרחו מעולם, העניים קיבלו סיוע ורובם הצליחו לצאת ממעגל העוני ששרו בו שנים רבות. שמחה רבה הייתה בכפר. כעבור שנה, כשנולד הילד לאיכר ולאשתו. כל תושבי הכפר נכחו, הייתה זו חגיגה מכל טוב. כולם שמחו בשבילם.
בהגיע הילד לגיל מצוות היה כולו מוקף חברים. היו אלה חברי אמת, והם היו עושים הכל ביחד: אוכלים, שותים, ישנים, מבלים וגם רבים. דבר אחד ידעו, תמיד יהיו ביחד הם. כאשר בן האיכר הגיע לגיל 16 אביו האיכר חלה במחלה קשה, חשוכת מרפא, שמנעה ממנו להמשיך לעבוד, ובנו נאלץ לרשת את מקומו בתור איכר הכפר. היה עליו לרשת את תפקיד האיכר על מנת שתושבי הכפר יוכלו להמשיך לסעוד כמו שצריך, שיוכלו להתקיים ללא מחסור או צורך. האיכר יכול היה להעסיק עובדים רבים, אבל בחר בבנו על מנת שיוכל להמשיך את המסורת המשפחתית, את העבודה המשפחתית, וגם כדי שיסב לו אושר לפני מותו. דבר אחר לא ידע האיכר, בנו אינו רוצה כלל לעסוק בעבודה הזו, או בכל עבודה אחרת יש לציין. מזה שנים רבות תכנן עם חבריו כיצד יעברו לכפר הצעירים. חלמו הם על בית על יד הנהר, איך ישחקו כדורגל במגרש שבנו בעצמם, יבלו באגמים עם חברותיהם ויהנו מהחיים. כל מחשבה שהייתה בראשו של בן האיכר נמוגה ברגע שהבין כי עליו לעבוד ולהישאר במשך תקופת צעירותו בודד, יחד עם כל מבוגרי הכפר אשר לא יוצאים לבלות בערבים ומעדיפים לישון. היה עליו להסתפק במשחק כדורגל יחיד בחצר בשקט, שכן המבוגרים לא אהבו רעש ולא היו כשירים לשחק. לאחר אחד עשר חודשים בהם עבד בן האיכר ולא פגש את חבריו, לקח יום חופש אחד והלך לנקודת המפגש הקבועה שהייתה להם, האחו מאחורי הרפת. המיקום אמנם היה מעט רחוק מהבית אבל שם יכלו הם לעשות קצת יותר רעש, לארגן מסיבות ולחגוג. כאשר הגיע בן האיכר לשם ראה את חבריו רוקדים עם חברותיהם, קנאה מתוך רצון להשתייך חלחלה אל ליבו. כשהריקודים הופסקו החיש פעמיו ונפגש עם חבריו. לאחר מכן לא הרבה במילים ורק הקשיב לחבריו המדברים על מה שיעשו בעוד כחודש, כשסוף סוף יעזבו את הכפר ויגשימו את כל מה שחלמו עליו. באותו רגע ידע בן האיכר כי לא רוצה הוא עוד לעבוד, אלא לבלות עם חבריו ולעזוב את הכפר יחד אתם. לשם כך ידע, כי רק אביו יוכל לשחררו מהעבודה, מאותה העבודה שרצה כל כך שבנו ירש. הוא הבין כי עליו לגרום לאביו לשחררו, ומיד התחיל בתכניתו.
בבקרים לא היה קם בזמן, בזמן עבודתו היה יוצא להפסקה לאחר כל מאמץ קל. את השתילים שתל בדרך עקומה, לעתים תלש עשבים רבים, ואילו בשוטים לא נגע. בימי קציר היה שוכח יבולים שלמים, ואת החיות לא האכיל. הוא האמין כי לאחר כל מעשיו אביו לא יהיה מרוצה והוא יעסיק אחר במקומו. כאשר אביו שמע במיטתו על מעשי בנו, הבין כי משהו לא קשורה. הוא שלח מכתב לבנו שהיה בשדה, על מנת שיבוא לפגוש אותו בדחיפות. במכתב היה כתוב כי האב האיכר מבין מה קרה לבנו, מדוע לאחר שבנו החרוץ מכולם בעקבות ביקור אחד אצל חבריו- נשכחה דרכו. עוד הוסיף האיכר והביע את האכזבה שלו, כי מלבד המחשבה והרצון להשתחרר ממחויבויותיו, פעל בנו ממניעים אנוכיים בלבד. במקום לנסות למצוא פתרון הוא בחר לפגוע בפרנסה, במקור המזון של הכפר. מי יאכיל את תושבי הכפר כעת כשהיבולים אינם ראויים למאכל והצמיחה הבאה לא תקרה בקרוב. מאין יבוא הבשר, כאשר החיות לא אכלו שבועות וחלקן אף מתו.
לאחר קריאת המכתב החיש פעמיו בן האיכר כשדמעות בעיניו לבית אביו. הוא ידע כי מעשיו היו לא טובים. לא רק שהרחיק עצמו מהעבודה, אלא גם פגע בקיום הכפר. מלא בחרטה מלאה נכנס לחדר אביו, ושם פגש מיטה ריקה. אביו נפטר מיד לאחר ששלח את המכתב. הבן לא יכול היה לשאת את הכאב, אבל בפני מי להתנצל כבר לא היה.