קטון

מישהו אמר שאני קטון. לא שאני באמת קטון, אבל ככה הוא אמר לי. ראיתי אותך, הוא אמר, מתרוצץ בין החדרים בין חדר לחדר, בין המטבח לסלון למרפסת, שם דיסק ומתחרט, מדליק הסקה, מכבה, מתעטף בבגדים ואז נשאר בתחתונים. לא נוח לי, אמרתי.
מישהו אמר שאני קטון, כי הוא ראה אותי במכולת, והחליט שאני קטון. ראיתי אותך, הוא אמר, מתלבט בין המוצרים, בודק מחירים, אפילו מרכיבים, מתעקש בעיניים קטנות על תאריכי התפוגה. סופר את הכסף לפני שהגעת לקופה. נזהר לא להפוך את המוצרים. מסתכל הצידה אל האנשים לראות אם הם רואים אותך. אני יסודי, אמרתי.
אני מגיע הביתה ומריח את התחתונים, לבדוק עד כמה הם צריכים כביסה. ואז מנפה מהמקרר את הירקות המקולקלים, ובודק אם צריכת החשמל הוגנת במונה ליד הדלת. אני שם לב אם המים זורמים, ואם הקירות לא מתקלפים. יש לי דרך להסתכל במראה ולשאול – אני, מי אני, מה אני.
מישהו אמר לי שאני קטון, כי אני בודק שהבגדים נראים עליי טוב בעודי הולך ברחוב. שהחגורה לא מבליטה את קדמת המכנסיים, והחולצה מונחת ברישול קפדני סביב האגן. שלא נהיה לי חור במכנסיים, ושום יונה לא חרבנה לי על הראש. שהסוליות נקיות מחרא, ושולי המכנסיים לא מוכתמות. שהמבט שלי חודר ורציני, והזיפים מצליחים להעניק לי מראה קשיחות. שתמיד אני נראה כאילו אני הולך לאן-שהוא, נחוש, ולא מסתובב במעגלים. שהשרוכים לא פרומים, והחנות סגורה. שאין לי קהל מעריצים שליליים שמתלחשים חצי מילה.
אבל אני לא קטון, כי בבית השיער שלי פרוע, והרוק נמרח לי על הסנטר. ואני שותה ומתגעגע, ושר עם הרדיו בלי פחד לזייף. והמכנסיים תמיד גולשים לי, כי לפיג'מה יש גומי משוחרר. ואני הולך יחף או עם גרביים, ולא אכפת לי אם יש חורים או שלבשתי אותן הפוך. ואני מעשן גם במיטה, ולא פוחד לחרוך את הסדינים. ויש לי בלגאן שלם על השולחן, של שאריות קפה, פחיות משקה ובקבוקים ריקים. ואני מתקלח גם במים קרים, במקום לחכות למים רותחים. וכל אפר הסיגריות מתפזר אצלי בבית, ואצבעותיי מאובקות שחור. ואני שומע אותו דיסק פעמיים, כי אני מתעצל להחליף. ולא נורא אם הרדיו קטוע, אני אסדר את האנטנה כשתהיה לי סבלנות. ורעש השכנים מעבר לקיר לא מפריע לי, אני אפילו מעודד את שמעון השכן ואשתו כשהם עושים מממ מממ. את האורחים אני מקבל גם בחולצות קרועות, ויש לי חוצפה לא לתת תרומות.