קו הסיום

ירית התחלה נורתה לאוויר, כולם התחילו לרוץ. אני הייתי בין המהירים, נתתי את כל כולי. רגלי היו כמו רגלי צ'יטה. רצתי כמו הרוח, יכולתי להרגיש אותה נושפת בעורפי, שיערי התנפנף וכולם מחאו כפיים לכבודי. אבל זאת הייתה רק ההתחלה..
הגעתי לשלב המכשולים, לא חיפשתי קיצורים, הלכתי ישר, הייתי כנה. גם משלב מכשולים יצאתי, אולם עם שריטות שהשאירו צלקות שיזכירו לי לעד את המקום אליו לא אחזור!
המשכתי לרוץ הייתי בעלייה, היה קשה אבל לא ויתרתי!, רציתי להצליח כל כך שהגברתי מהירות עד שהרגליים היו מחליקות, גם משם הייתי קמה, בזכות עצמי, רק עצמי! שם הבנתי שהכוח טמון בי. אצנים רבים צימצמו את הפעם כשנפלתי אבל לעולם לא הייתי מתייאשת.
לקראת הפיסגה רגליי החלו לרעוד כל גופי כאב כאבי תופת. התרסקתי על האדמה המדברית, בין גבעות, בגיא מוסתר, הייתי לבדי כמו תמיד. שוב המבקש לקום בזכות עצמי. קו הסיום נמצא ממש שם מעבר לגבעה, ניסיון ועוד ניסיון, קשה מידי. גשם שוטף את הארץ, נעזרת בידיים, מלאה בבוץ. אוחזת בגבעה בשיניים, לא אוותר!! אחרי ימים ולילות בהם ייסרתי גופי, אחרי ימים ולילות בהם לא ישנתי, הגעתי לפסגה.
משקיפה על קו הסיום, איפה הוא? טעיתי בדרך? לא יכול להיות!
כולם הלכו, אין קו סיום. נלחמתי ונלחמתי. עשיתי את ההכי טוב שלי, הצלחתי, הייתי ישרה ואמיתית עם עצמי, חבל שלכל השאר זה לא הספיק…
לכל הרמאים בחוץ שהגיעו לקו הסיום, שגרמו לי ליפול. אני אמשיך להביט בכם מלמעלה לראות איך אתם, האנשים הקטנים מלמטה מתים לאט לאט, בתוך תוככם, בודדים, אומללים שכל מה שהשגתם בחיים היה לעבור קו.